טיפול בסרטן הערמונית

החשד לנוכחות סרטן הערמונית יכול להופיע בעקבות תסמינים אופייניים, או (הצורה השכיחה יותר כיום) בעקבות בדיקות סקר (כגון מדידת רמת PSA בדם או בדיקה רקטאלית). במקרה של תסמינים מחשידים או תוצאות שאינן תקינות במי מן הבדיקות, מקובל להמשיך בירור באמצעות כמה צעדים אבחנתיים.

ראשית, יש להשלים את שלושת בדיקות הבסיס: רמת PSA (אנטיגן ספציפי לפרוסטטה) בדם, בדיקה רקטאלית (DRE) וביופסיה (בדרך כלל באמצעות מחטים מרובות ובהנחיית אולטראסאונד) שלאחריה בדיקה היסטולוגית ודירוג התאים שנצפו (לפי סולם על שם גליסון).

שלושת הבדיקות הללו קלות (ויחסית זולות) לביצוע, וכרוחות בסיכון מינימאלי. היתרון המשמעותי של הבדיקות הראשוניות הללו, מלבד כמובן המידע לגבי הגידול הראשוני (הגידול בערמונית) הוא היכולת לחשב טוב יותר את הסיכון לגרורות מרוחקות.

בדיקות שמראות על סרטן בשלבים מוקדמים יחסית (רמת PSA לא גבוהה במיוחד, מתחת ל10 ננוגרם למ"ל, דירוג גליסון מתחת ל-8, התרשמות לגידול מוגבל לערמונית בבדיקה רקטאלית) מרמזות על סיכון נמוך מאוד להמצאות גרורות מרוחקות. במקרה כזה בדרך כלל אין צורך בבירור נוסף, וניתן להחליט על אופן הטיפול (אם בכלל) בגידול הראשוני- הגידול בערמונית.

כל חריגה מן הערכים הללו מצדיקה בירור מקיף יותר לאפשרות של גרורות מרוחקות, כולל CT או MRI, מיפוי עצמות, צילום חזה ועוד. שיטות הדמיה חדשות וכנראה גם רגישות יותר להמצאות גרורות סרטן הערמונית מתבססות על שיטות אימונולוגיות, כמו prostascint, ומחירן הגבוהה (כמו גם חוסר ניסיון מספיק) מונע לעת עתה את כניסתן לשורה הראשונה של בדיקות העזר.

טיפול

הטיפול מתחלק לטיפול בגידול הראשוני, קרי הערמונית, והטיפול בגרורות מרוחקות.

סרטן מקומי מוגבל

גידול שלפי הבדיקות הנ"ל מוגבל לערמונית בלבד, ללא חדירה לאיברים סמוכים וללא גרורות ידועות, מציג 3

אפשרויות טיפוליות

1. טיפול ניתוחי- הוצאה רדיקלית של הפרוסטטה ושלפוחית הזרע. קיימות שתי גישות ניתוחיות עיקריות, שהבחירה ביניהן נעשית על בסיס שיקולי ניסיון המנתח ושיקולים נוספים. מקובל להציע את הטיפול אך ורק למטופלים צעירים מגיל 75, ללא תחלואה נלווית משמעותית ועם תוצאות בדיקות בסיס לא גבוהות (דירוג גליסון מתחת ל-8, PSA מתחת ל-20). קיימות שיטות חדשות יותר כמו טיפול בקור (קריוטרפיה).

2. טיפול בקרינה- פחות חודרני מן הטיפול הניתוחי, ולפחות בשנתיים הבאות כנראה בעל הצלחה זהה לטיפול הניתוחי. ביחס לטיפול הניתוחי, קיים סיכון מעט גבוהה יותר לתופעות לוואי הקשורות במערכת העיכול: ירידת יכולת השליטה ביציאות וגזים, אולם נכון להיום לא קיימות הוכחות חותכות לעדיפות אחד מן הטיפולים הללו על השני.

3. מעקב- או "אצבע על הדופק" (watchfull waiting)- נפוץ במיוחד בחולים בהם הסיכון הטיפולי גבוהה. בדרך כלל מדובר על חזרה על בדיקות הבסיס (ביופסיה, בדיקה רקטאלית ומדידת PSA) כעבור כחצי שנה.
נכון להיום אין הוכחות חד משמעיות לעדיפות טיפול אקטיבי (ניתוחי או קרינתי) על פני השגחה פאסיבית (מעקב). מחקרים שונים מציגים תוצאות שונות, וגופים מקצועיים ברחבי העולם מפרסמים המלצות שונות. בכל מקרה אין להציע טיפולים רדיקאליים יותר (טיפול הורמונאלי לדוגמא) למחלה מוגבלת מקומית.

מחלה מפושטת מקומית- מחלה שבבדיקות השונות נמצא שחדרה לאיברים סמוכים, כמו שלפוחית הזרע לדוגמא.
1. טיפול נוגד אנדרוגנים- תרופות שמונעות את הפעילות של הורמוני מין גבריים, שחיוניים להתפתחות הסרטן. לתרופות הללו תופעות לוואי רבות, ביניהן אנמיה, פגיעה בחשק ובתפקוד המיני, גלי חום, פגיעה בתפקוד מערכת העיכול, אוסטאופורוזיס, וכן תופעות לוואי מסכנות חיים כמו עליה בסיכון להתקף לב , פקקת הורידים העמוקים (DVT) ואי ספיקת לב. הסיכון לתופעות הלוואי עולה עם משך הטיפול, לכן תקופת הטיפול והמינונים נקבעים לפי שיקלול מגוון רחב של נתונים אישיים של המטופל.
2. טיפול קרינתי- להקטנת הנפח של הגידול ותופעות הלוואי שלו. לעיתים רחוקות הרבה יותר חלק מן הרופאים ממליצים על טיפול ניתוחי.

מחלה גרורתית

הטיפול במחלה הגרורתית מציג סוגיה קלינית סבוכה, ומחייב התייחסות לסיכון של הטיפולים המסובכים הללו, הסיכון של הגרורות והתהליך הסרטני עצמו, תוחלת החיים הצפויה של המטופל ותחלואה נלווית. הטיפולים כוללים טיפולים הורמונליים שונים, טיפול בקרינה, ולעיתים רחוקות יותר גם טיפול ניתוחי. במקרים רבים מוחלט על טיפול פליאטיבי, כלומר המנעות מתופעות הלוואי הרבות של הטיפול ההורמונאלי והתמקדות בשיפור סימפטומתי.