טיפול ב-OCD

הפרעה טורדנית כפייתית  (OCD) נחשבה בעבר להפרעת חרדה וכך גם טופלה. כיום הולכת ומתחדדת ההבנה ש OCD איננה בדיוק הפרעת חרדה. בניגוד למצבים כמו חרדה חברתית או פוביה, בהם התחושה המרכזית היא פחד, הסובלים מ OCD חשים לרוב מתח שהולך ומצטבר, עד שהם מבצעים טקס כלשהו אשר מפחית את המתח.

גישה עכשוויות טוענת ש OCD זו בעצם התמכרות, ולכן יש לטפל בה כפי שמטפלים בהתמכרויות. לפי גישה זו, האדם "מכור" לאותה תחושה שהדברים הם "סגורים לחלוטין" כלומר- שידיו נקיות מחיידקים לגמרי, או שחפציו נמצאים בסימטריה מושלמת או שמכשירי החשמל בבית כבויים באמת. כך גם מי שסובל מהפרעה טורדנית כפייתית חייב לבצע את הטקס שלו על מנת להירגע.

ישנם שני טיפולים יעילים עבור הפרעה טורדנית כפייתית. בדרך כלל שילוב של שניהם מסייע להגיע לתוצאות הטובות ביותר בזמן הקצר ביותר. טיפול אחד הוא טיפול תרופתי במעכבי קליטה חוזרת של סרוטונין ((SSRI. זוהי משפחת תרופות המסייעת להעלות את כמות הסרוטונין הזמינה באיזורים מסוימים במוח הרלבנטיים ל OCD. 

משך הזמן שלוקח לתרופות ממשפחה זו להשפיע על סימפטומים אובססיביים וקומפולסיביים נע בין 8 ל 12 שבועות. יחד עם זאת, חלק מהמטופלים לא חווים שיפור בעקבות הטיפול התרופתי. מעבר לכך, רק 20% מהמטופלים שמקבלים טיפול תרופתי בלבד מצליחים להיפטר מכל הסימפטומים. עם הפסקת הטיפול התרופתי, לרוב הסימפטומים יחזרו.

הטיפול השני הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. בשונה מטיפול פסיכולוגי "רגיל", טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא קצר יותר, ממוקד מטרה, מצריך מהמטופל לבצע תרגילים וניסויים ועוסק ברכישת כלים שנמצאו יעילים להתמודדות עם הפרעה זו. 

לטיפול קוגניטיבי התנהגותי ב OCD מספר שלבים:

השלב הראשון בכל טיפול נגד הפרעה טורדנית כפייתית הוא הסברה. הרעיון הוא לוודא שהמטופל מבין שהצורך שלו לבצע טקסים דומה להתמכרות וכי כל עוד הוא ממשיך לבצע אותם הוא לא יכול להחלים. בטיפול מסבירים את ההפרעה ואת הרציונל לטיפול בה גם לבני המשפחה. לעיתים קרובות בני משפחה משתפים פעולה עם הטקסים, מכיוון שהתנגדות להם גוררת חיכוכים וריבים איומים. 

לא נדיר לראות, למשל, בני זוג של אנשים הסובלים מ-OCD נכנסים הביתה ורצים מיד למקלחת כמצוות בן זוגם האובססיבי, רק כדי להימנע ממריבה או כדי למנוע ממנו את המתח שיגרם לו אם יחוש שהבית מזוהם. כוונתם היא אמנם טובה ואפילו הגיונית לכאורה, אבל הם לא יודעים שכך הם עוזרים לשמר ולתחזק את הבעיה. כשלב ראשון בטיפול בני המשפחה יונחו חד משמעית שלא לשתף פעולה עם הטקסים.

הטיפול עצמו מבוסס על שבירה של שני קשרים מזיקים הנמצאים אצל הסובלים מOCD:

הקשר בין הטריגר (לכלוך, אי סדר, אי סימטריה, מחשבה כלשהי) לבין תחושה של מתח, והקשר בין אותה תחושת מתח לבין טקס מפחית מתח. לשם שבירת שני הקשרים הללו, משתמשים בטכניקה התנהגותית המכונה "חשיפה ומניעת תגובה", שעיקרה היחשפות הדרגתית, חוזרת ונשנית לגורם מעורר המתח, מבלי לאפשר לאדם לבצע את הטקס, לדוגמה- נגיעה בדבר "מזוהם" כמו אסלה או נעל ישנה, מבלי לאפשר לאדם לשטוף ידיים לאחר מכן. החשיפה מבוססת על העיקרון הפשוט של התרגלות- חרדה יורדת באופן טבעי כאשר אנו נחשפים לאורך מספיק זמן לדבר המפחיד. 

כאשר האדם לא מפחד מהפחד הוא לא נמנע ממנו (כלומר, לא מבצע טקס) ולאט לאט לומד שהטקס מיותר או שהמחשבה המפחידה לא מתגשמת.

בחלק של טיפול במחשבות טורדניות המטופל לומד לתקן טעויות חשיבה, כגון הרעיון שאם חושבים על משהו אזי הוא בהכרח יתגשם, או הרעיון שחרדה נמשכת לנצח, או שאם לא יבצע טקס הוא ישתגע או שבזכות ביצוע הטקס הוא מונע נזק.

קראו עוד על טיפול בהפרעות חרדה באתר "קוגנטיקה" – המרכז הישראלי לטיפול קוגניטיבי התנהגותי