המשמרת השלישית: כך תגרמו לשוויון אמיתי בזוגיות שלכם
בשנים האחרונות נדמה כי הדרך לשוויון אמיתי בין גברים לנשים במערכות הזוגיות וההוריות קצרה. אך ישנו מקום אחד חשוב במיוחד שבו עדיין מרבית העול הופל על כתפיהן של הנשים. ד"ר יעל עזרא על המשמרת השלישית – ועל השינוי שחייב לקרות
הנה שוב הגיע לו יום האישה הבינלאומי ושוב יציינו בפנינו סטטיסטיקות עגומות על שכר נשים, על תקרת הזכוכית ועל חלוקת התפקידים. ידברו על הכול חוץ מלדבר על רגשות. והרי איך אפשר לדבר על נשים בלי לדבר על רגשות ועל אינטליגנציה רגשית? מאמר זה שואף לתת במה לעבודה הרגשית שנשים עושות, בין אם הן מנכ"ליות או עקרות בית, בין אם הן בזוגיות ללא ילדים או אמהות גאות. עבודה רגשית זו נעשית "במשמרת השלישית" של היום.
החוכמה: לא להפיל את אותו "כדור" כל הזמן
את המושג "המשמרת השלישית" הכרתי לראשונה בשנות ה-20 לחיי, כאשר התחלתי לחקור מגדר וקונפליקט בית-עבודה כחלק מעבודת הדוקטורט שלי. באותה תקופה גמעתי את ספריה של ארלי הוכשילד (Arlie Russell Hochschild) בהם היא מתארת שלוש משמרות של זוגות כפולי קריירה: המשמרת הראשונה - במקום העבודה; המשמרת השנייה - המשמרת התפעולית של הבית (בישולים, ניקיונות, כביסות, הסעות לחוגים וכד'); והמשמרת השלישית – המשמרת הרגשית, בה מנהלים את החיים הרגשיים של כל בני המשפחה.
ברמה תיאורטית מדובר בשלוש משמרות נפרדות, אך בפועל מתקיימת זליגה מתמדת ביניהן. כך, לדוגמה, לפעמים אנחנו עובדים מהבית, ולפעמים אנחנו עושים סידורים שקשורים לבית במהלך שעות העבודה. אם אנחנו עובדים שעות ארוכות, כדאי שנקפיד בשעות קריטיות במהלך היום להיות בקשר עם בני המשפחה (לדוגמה להתקשר לילדים בצהרים לשמוע איך עבר עליהם היום או להתקשר בלילה לומר לילה טוב אם נחזור אחרי שילכו לישון).
הורים קרייריסטים מלהטטים במקביל מספר רב של כדורים כל הזמן, וכשמלהטטים, תמיד יפלו מידי פעם כדורים. החוכמה בעיני, היא לא להפיל את אותו כדור כל הזמן. כך, אם "נפיל" באופן קבוע את המשמרת הרגשית זה יבוא לידי ביטוי בתחושות קשות של דיכאון וחרדה, קשרים זוגיים או הוריים רופפים ו/או קונפליקטואליים ותחושה כללית של חוסר סיפוק ושביעות רצון ממערכות היחסים המשמעותיות בחיינו.
המשמרת השלישית: עבודה "שקופה" הנעשית ברובה על ידי נשים
בעוד שאפשר לעשות "outsourcing" למטלות רבות במשמרת השנייה, אין תחליף לעבודה הרגשית במשמרת השלישית. זו המשמרת המאתגרת והמורכבת ביותר בחיינו. מתקיימים בה ללא הרף רגשות של אהבה, סיפוק וקרבה במקביל לתסכול, כאב, רגשות אשם וכדומה.
לא תמיד פשוט לאזן בין האלמנטים שממלאים אותנו לאלמנטים ששואבים אותנו. לא תמיד נקבל תגמול מיידי או תואם את המאמץ שלנו. אבל יותר מכל, זו עבודה "שקופה", אשר לעתים תכופות מדי נוטים לשכוח שהיא קיימת - ונעשית ברובה על ידי נשים.
אומנם, קיימים גם גברים אשר מחוברים יותר ומודעים יותר לעולמם הרגשי וניתן לראות ניצנים של מודעות גברית בנושא. אך במקביל, אני פוגשת גברים רבים אשר מתקשים לבטא את רגשותיהם באופן מילולי ומשתוממים לנוכח המילה "הכלה".
אינני מאשימה אותם. הסוציאליזציה של החברה הישראלית מעבירה מסרים ברורים לבנים להפנים רגשות. ילד צעיר אשר מבטא רגשות כגון עצב ותסכול יתויג על ידי סביבתו כ"רגיש" - ולא באופן חיובי. החברה תעביר לו מסרים ישירים ועקיפים להתמודד עם רגשות אלה באופן שכלתני ולא מוחצן. בעוד שילדה אשר תפגין רגשות דומים תיתקל ביותר הבנה וקבלה מצד סביבתה.
רגשות? זה לא מתאים לחיילים טובים
החברה הישראלית מגדלת בנים מגיל צעיר להיות חיילים טובים. לא משנה כמה מחקרים יטענו בדבר כוחה של אינטיליגנציה רגשית, בישראל של שנת 2016 החצנת רגשות נתפסת כחולשה - ולאויב לא מראים חולשה. אבל מה קורה כאשר "האויב" הוא הילד שלי שמסרב ברגע של עקשנות לעשות את מה שביקשתי, או בת הזוג שלי שבאה אלי בטענות למרות מאמצי הרבים?
גברים רבים נוטים "להתנהג את הרגשות שלהם" במקום לבטא אותן באופן מילולי. כלומר, הם יבטאו קרבה ואהבה באמצעות מגע פיזי, יבטאו עצב בריחוק וניתוק, ויבטאו תסכול באמצעות כעס. הם יתקשו לתמלל את הרגשות שלהם ולכן יתקשו לגייס אמפתיה והבנה מסביבתם, ובוודאי שיתקשו להתפייס באמצעות ליבון הדדי של רגשות.
השינוי מתחיל בנו
כאן, אנו הנשים נכנסות לתמונה. לנו יש את הכוח הנשי לחולל שינוי אמיתי שיתחיל בבית ויחלחל לחברה כולה. אם נשכיל לקחת על עצמנו את האתגר ללמד את בני הזוג שלנו לבטא רגשות מילולית במקום להתנהג אותם, נרוויח שותפים מדהימים למשמרת השלישית.
נשים רבות טוענות בפני "למה תמיד אני זו שצריכה להיות זו שמתפייסת ומלבנת? אין לי כוח לגדל עוד ילד בבית". התשובה היא שכמו בכל חלוקת תפקידים טובה, האדם המוכשר ביותר לבצע את המטלה הוא זה שיבצע אותה.
במידה ורוצים לעשות שינוי בחלוקת התפקידים, נדרשת תקופת הכשרה בה מדריכים את הצד השני לבצע את המשימה. באופן דומה, על מנת לחלוק את המשמרת השלישית, נשים צריכות לגלות הבנה וסבלנות וללמד את בני זוגן כיצד לנהל את רגשותיהם באופן יעיל, במקום לכעוס עליהם שהם אינם מסוגלים לעשות זאת עדיין. בתום תקופת ההכשרה, הן ירוויחו בני זוג אשר מסוגלים ללבן את הרגשות שלהם באופן אפקטיבי, במקום להדחיק אותם.
השקעה טובה עוד יותר היא בדור העתיד. שימו לב להטיות המגדריות שלכם, אשר מתגנבות באופן לא מודע. למדו את ילדיכם, בנים ובנות כאחד, לבטא את כל קשת הרגשות, מבלי להיות שיפוטיים כלפיהם. ואל תשכחו להיות מודל טוב לחיקוי - כי הם רואים וסופגים הכול.
שלום , נשואה 17 שנה עם ילדים , בעלי קנאי מאוד ברמה שהוא בטוח שאני בוגדת בו , יש לו אגו ואני הבטחון שלי ברצפה , תמיד שיש מריבות הוא מוביל ואני נאלמת . כבר חודש לא מדברים כי הוא בטוח ש״קרה משהו״ בטיול שהייתי עם העבודה , כמו כל יציאה שלי שקוראת פעם ב ... בזמן שהוא יוצא הרבה עם חברים . הצעתי בעבר טיפול זוגי ולא הסכים , אומר שהבעיה אצלי שאני פלרטטנית בזמן שאני באמת לא כזו ומעולם לא בגדתי אבל זה משהו אצלו בראש , אתמול יצא עם חברים וכששאלתי עם מי היה לא רצה לענות וענה כמו שאת לא אומרת עם מי את הולכת ( יצאתי לגיבוש אחרי שחודשים לא יצאתי לאף מקום) , חושבת שיש לבעלי בעיה רפואית כי כל בן אדם שפוי לא היה מאמין בכמות ״הבגידות״ שלי , חשד כבר בעשרות אנשים מהסביבה הקרובה שלנו, לא חושבת שטיפול זוגי יעזור כי אני חושבת שיש לו בעיה , אתמול אמרתי לו שאני לא מוכנה להמשיך ככה שיחשוב מה הוא רוצה לעשות , שאלתי היא אם אצליח לשכנע אותו לאן כדאי לו לפנות , פסיכולוג , פסיכיאטר, מטפל זוגי?
איך עליי לנהוג ? אני ממש אוהבת אותו, יש לנו ילדים מקסימים ולא הייתי רוצה להיפרד אבל מרגישה שאין לי חיים , סופגת את ההשפלה שאני מין פרוצה וסותמת למען המשפחה , אין לי חיי חברה , גיבושים עם לינה לא מאפשר לי , מה עליי לעשות , אני ממש אוהבת אותו.
הוסף תגובה
פתח בחלון חדש
תשובת מומחה
קנאה אובססיבית היא סוג של תוקפנות ויש להיזהר כיוון שהיא עלולה להיות מסוכנת
שלום לך,
תודה שכתבת לפורום ותיארת מצבים המתרחשים אצלכם בבית. אולי אחרים יזדהו עם מה שאת חווה ויוכלו להיתרם מהשיתוף שלך.
את מתארת מצב בו את שבויה במערכת יחסים כוחנית, מגבילה, לא שיוויונית ומשפילה. חשוב להבין, שהמצבים שאת מתארת קשורים בתוקפנות, חוסר כבוד בסיסי ועלולים בהמשך להיות אף מסוכנים, לך, לילדים ולבן זוגך. מדוע המצב שאת מתארת קשור בתוקפנות שהיא בבסיסה מסוכנת:
כאשר בן זוג מייצר באופן מכוון מצבים בהם את מושפלת, כלומר, כבודך הבסיסי נרמס,
כאשר יש עיסוק יתר בשאלת "אמת או שקר" ולמילים שלך אין משמעות ואחיזה,
כאשר את חשה שאת (כמו שכתבת) "סותמת למען המשפחה", כלומר - מושתקת, שחס וחלילה הוא לא יתרגז,
כאשר את מוצאת עצמך מבודדת חברתית, ללא חברים וחברות (כביכול בגלל קנאתו) ואת שייכת רק לו ולבית,
כשאת כ"חפץ" שייכת לו, והוא מחליט על כל פעולותיך (מה מותר לך ומה אסור)
כל אלה הם סימנים מובהקים למערכת יחסים אלימה. גם אם לא נזרק שום חפץ ולא נחתה מכה.
ראשית, עם כל הצער, עם רצונך להמשיך לאהוב מבלי לקחת אותך בחשבון,
אין ברירה - יש להכיר בכך שזה המצב. ההכרה והמודעות שלך הם השלב הראשון.
זה חיוני עבור המוגנות שלך ושל הילדים.
מכיוון שזו נשמעת מערכת יחסית שבבסיסה אלימה:
1. אין מקום לטיפול זוגי במערכת כזו.
2. אם בן זוגך יכיר בקשיים שהוא חווה ומשליך על סביבתו, כמובן שיסייע לו לפנות לטיפול פסיכולוגי. בטיפול פרטני, פסיכולוגי, הוא יוכל לפגוש את הכאבים והחרדות שלו, המובילים אותו ל"איסורים", לקנאה, להתנהגות התוקפנית והחודרנית. כך, הוא יוכל להתחיל להכיר במקורות הנפשיים שהובילו אותו לשם, ותהיה לו האפשרות ללמוד כלים חדשים לויסות החרדות, הכעסים והתוקפנות שלו, בכדי שיהיה דיאלוג פנימי בינו ובין תחושותיו, במקום השלכת האימה עליך או על בני משפחה אחרים בעתיד. ישנם אנשים שהפגינו אלימות (מילולית, כלכלית, מינית או פיזית), עשו תהליך אישי ויצרו שינוי בחייהם.
3. חשוב מאד שכבר כעת את תפני לאיש מקצוע, לליווי שלך, במקביל למה שקורה בבית. בכל עיר/מועצה, ישנם שירותי רווחה, עם יחידה לטיפול באלימות במשפחה. גם אם ה"כותרת" הזו נשמעת לך מוגזמת, חשוב לפנות ולקבל ליווי וכלים. אנשי הרווחה והטיפול ינסו לעזור לך לייצר שינוי או לייצר מוגנות, לה את זקוקה.
חשוב ביותר, אל תישארי לבד עם ההתמודדות הזו. שתפי את הרווחה, איש מקצוע, חברה.
המציאות כביכול נראית לא מסוכנת, אך היא לא מבשרת טובות, ואת צודקת בפנייתך, מכיוון שיש צורך בשינוי.
את מוזמנת להמשיך ולכתוב לנו בפורום, במקביל לקבלת עזרה, שאת ראויה וצריכה לקבל.
מצורפים טלפונים לגופים שיוכלו ללוות אותך:
קו חירום ארצי – משרד הרווחה: 1800-220000
מוקד המצוקה של משרד הרווחה: 118 (קו פתוח ומרכז סיוע לנשים דתיות: 02-6555744/5)
מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית: 1202 (1203 לנפגעי תקיפה מינית)
עמותת לא לאלימות: 1-800-353-300 (בקישור אפשר למצוא ריכוז של מספרי טלפון חשובים נוספים)
אגודת יד ביד אוזן קשבת: 03-62049
האגף לקידום מעמד האישה בויצ"ו: 03-6923791
בנוסף, ויצ"ו מפעילה קו מיוחד לגברים המבקשים סיוע כדי לצאת ממעגל האלימות: 1-800-393904
שלום אנחנו זוג נשוי עם ילד שבעקבות המצב הכלכלי חיים אצל ההורים לסרוגין פעם אצל הבעל פעם אצל האישה האישה כמובן מעדיפה לגור אצל הוריה בבית חשוב להדגיש שיש שם כלב פומרניין שהוא לא אמין נובח תוקפני כלפי זרים טירטוריאלי עושה צרכים בבית רכושני חשוב להדגיש שלפני הילד זה לא עיניין אף אחד ולאחרונה שהילד נולד יש פחד מסויים ובעקבות זה עשינו ריבים בבית במטרה שימסרו את הכלב חשוב לציין שאחרי הרבה ריבים הוא נשלח לאילוף לחודש וזה לא עזר כי אין מי שיעבוד איתו כי כולם עסוקים בשלהם כל בני הבית אוהבים אותו ורגילים אליו ולא מוכנים לוותר עליו אנחנו פתחנו במרד שאם לא יעיפו את הכלב הם לא יראו את הילד הם מבחינתם שהילד ילך והכלב ישאר הם רוצים שנגור אצלהם בתנאים שלהם כי הם לא משווים בין הדברים אבל אנחנו מפחדים כי הוא לא אמין ונשכן בגלל שאנחנו פגועים מהם עזבנו ולא רוצים שיראו אותנו ואת הנכד אנחנו רוצים למרוד בהם עד שיעיפו את הכלב מה דעתכם ?
הוסף תגובה
פתח בחלון חדש
תשובת מומחה
החשש שלכם מוצדק, חשוב שאתם מבינים זה את זה ופועלים ביחד, צריך לתכנן כיצד לפתור את הקושי מול המשפחה המורחבת
שלום לכם,
תודה שכתבתם לפורום. המקרה שלכם מייצג כמה סוגיות שעולות במשפחות רבות. המשפחה גדלה, ובני המשפחה כולה צריכים להתרגל לתפקידים החדשים שלהם. ההורים של בת הזוג (וגם שלך) צריכים להתרגל, לא רק להיות הורים לכם ולבני הזוג, אלא סבים לנכד, ותומכים לכם כהורים חדשים. גם אתם, צריכים כמובן להתרגל לתפקידים החדשים שלכם. והנה, הנוכחות של הכלב (שכמובן יש לו אישיות בפני עצמו) מראה לכם שבני המשפחה עוד לא הפנימו את תפקידיהם השונים: גם האחריות שלהם כלפי הנכד שלהם, וגם הרגישות כלפיכם ההורים הטריים שדואגים לו. אפשר להבין שיש לכם גם כעס, על חוסר לקיחת האחריות של הסבים, לשנות את המצב ולהשקיע בחינוך הכלב ובתהליך האילוף, לטובת שלושתכם.
אתם צודקים לחלוטין שכלב שאינו צפוי, ושיכול להיות תוקפן, מקשה על גידול הילד: גם מפחית את תחושת הבטחון של הילד בבית וגם מקשה עליכם כהורים.
טוב לשמוע שאתם משוחחים ביניכם, ושניכם רואים את העניין בחשיבות דומה - חשוב שתהיה ביניכם הבנה ושפה משותפת.
ולפתרונות: ממה שכתבת, אנחנו מבינים שהרגשתם שאין ברירה אלא להציב אולטימטום בפני ההורים. ייתכן וההורים לא "יעיפו" את הכלב מכיוון שהוא הפך לבן בית, אבל אתם יכולים להישאר נחושים בדעתכם, לא להפגיש בין ילדכם לבין הכלב.
אתם יכולים להציע עוד פתרונות, גם הם יצריכו מהם להתאמץ - למשל, לראות אתכם בפיקניק ללא הבאת הכלב, להגיע אליכם לטייל עם הנכד לגינה (ללא הכלב). אין צורך לאיים עליהם שלא יראו אותו, אלא להציע פתרונות, שידרשו מהם להתאים את עצמם.
בהצלחה!