חרדת פרידה

רוב הילדים חשים יותר מוגנים ובטוחים כאשר הם ליד הוריהם. בשנות החיים הראשונות מפתח הילד דחף התקשרות חזק להוריו, ובסביבות גיל שמונה חודשים אף חווים התינוקות רבים חרדת פרידה נורמטיבית, המתבטאת בבכי ומחאה כשההורים עוזבים את החדר בו הם שוהים יחד עם התינוק.
עד גיל שנה וחצי-שנתיים, חרדת הפרידה מההורה נחשבת נורמטיבית, ונוטה להיעלם באופן ספונטני עם ההתפתחות. באופן כזה מסוגל הפעוט להיות בנפרד מהוריו זמן ארוך יותר ויותר ולהתחיל לקיים קשרים בתקופת טרום בית הספר. אצל חלק מהילדים מאפיינים אלו של חרדת פרידה מופיעים שוב בגיל מבוגר יותר, בשלב בו הם אמורים לפתח נפרדות מהוריהם על מנת שיוכלו להתפתח באופן עצמאי.

תסמינים קליניים

ילדים הסובלים מחרדת פרידה אינם מוכנים להתרחק מההורים לזמן ממושך. הם אינם מוכנים להישאר לבדם בבית ולעיתים אף בחדר אחר מזה שבו נמצאים ההורים. פעמים רבות הם מתלוננים שאינם יכולים להירדם, אלא כאשר אחד ההורים נמצא לידם. במקרים רבים ההפרעה גורמת להתנגדות להליכה לבית הספר עקב פחד להימצא בנפרד מההורים פרק זמן ממושך. משום כך היא מכונה לפעמים גם פוביית בית ספר.

שכיחות ההפרעה

חרדת הפרידה היא ההפרעה השכיחה ביותר בקרב ילדים. בקרב ילדים בגיל טרום בית הספר נמצאה שכיחות של 2.4%, ובקרב ילדים בוגרים ומתבגרים צעירים נמצאה שכיחות של 4%. הגילאים בהם ההפרעה נפוצה ביותר הם 7-8, והיא מתרחשת במידה זהה אצל בנים ובנות.

אבחנה לפי ה-DSM

חרדת פרידה ואילמות סלקטיבית הן שתי הפרעות החרדה היחידות הנמצאות בפרק הילדים והנוער ב-DSM-IV-TR. אבחנה זו ניתנת כשהילד מראה חרדה מוגזמת ובלתי הולמת את ההתנהגות השכיחה לגילו, סביב יציאות מהבית או סביב פרידה מדמויות ההתקשרות, המתבטאת בשלושה או יותר מהקריטריונים הבאים:

1. מצוקה חריפה חוזרת ונשנית בסיטואציות של יציאה מהבית או פרידה מדמויות ההתקשרות העיקריות או כאשר צפויה פרידה כזו.
2. פחד חריף ומתמשך מדברים רעים שעלולים לקרות לדמויות ההתקשרות.
3. פחד חריף מאירוע שיגרום לפרידה מדמויות ההתקשרות (לדוגמא, הילד פוחד מכך שיילך לאיבוד או ייחטף מביתו).
4. אי רצון או סירוב מתמשכים ללכת לבית הספר מתוך פחד ממפני הפרידה.
5. פחד או חוסר רצון חריפים ומתמשכים לשהות בבית לבד, או ללא נוכחותן של דמויות ההתקשרות.
6. אי רצון וסירוב מתמשכים ללכת לישון בלא נוכחות של דמות ההתקשרות, או לישון מחוץ לבית.
7. סיוטים חוזרים ונשנים, שתוכנם קשור לנושא סביבו נסובות החרדות.
8. תלונות חוזרות ונשנות על תסמינים פיזיולוגיים (כמו כאבי ראש/בטן, בחילות והקאות) במקרים של פרידה מדמויות ההתקשרות, או במקרים בהם ישנה ציפייה לפרידה כזו.

האבחנה עשויה להינתן לילדים מתחת לגיל 18, ובמידה שהסימפטומים מופיעים במשך ארבעה שבועות לפחות ופוגעים באופן משמעותי בתפקוד החברתי, הבית-ספרי או בתחומים מרכזיים אחרים. יש לשלול את קיומם של התסמינים כחלק ממחלות אחרות כגון: סכיזופרניה והפרעה התפתחותית נרחבת (PDD) , ובבני נוער, כחלק מהפרעת פאניקה עם אגורפוביה.

גורמים להפרעה

גישות שונות הציעו הסברים לגבי הגורמים לחרדת פרידה:

• גורמים דינמיים וסביבתיים: ג'ון בולבי (Bowlby) תבע את המונח "התקשרות חרדה" על מנת לתאר חוסר ביטחון הקיים בקרב ילדים שהוריהם היו דמויות שלא ניתן היה לסמוך עליהן, או ילדים שחוו נטישות ומעברים רבים. לפי ההסבר הסביבתי, ילד לא היו זמינים מספיק עבורו בתקופת הינקות, לא יפתח את הביטחון הבסיסי הדרוש לו על מנת להיות מסוגל לשהות פרק זמן ממושך ללא הנוכחות הפיזית של הוריו. דונלד וויניקוט (Winnicott) כתב באופן דומה על היכולת להיות לבד (The Capacity to be Alone) כיכולת המתפתחת בגילאים המוקדמים, ומאפשרת לאדם לשהות בגפו כאשר הוא מחזיק בתוכו הפנמה של דמות הורית חיובית ותומכת, גם כאשר ההורה אינו נוכח פיזית באותו החדר.

• גורמים אבולוציוניים: גישה זו מבינה את מערכת החרדה כמערכת אדפטיבית, שתפקידה ההישרדותי הוא לסייע לאדם להבחין במהירות וביעילות בסכנה, ולנהוג בהתאם. כאשר קיימת גריית יתר של מערכת זו (בעקבות רגישות חושית מוגברת, טראומה שנחוותה בעבר ועוד), עלולה להתרחש תגובה חזקה מדי לאירועים שאינם מסוכנים במציאות.

• גורמי למידה חברתית: לפי תיאוריות אלו, הילד לומד מצפייה וחיקוי התנהגויות חרדתיות מאחד ההורים או משניהם. כאשר ההורה סובל מחרדות, ההסתגלות של הילד למצבים חדשים כמו בית ספר או גן עלולה להיות גם כן חרדתית.

טיפול

הטיפולים האפשריים לחרדת פרידה הם טיפולים פסיכולוגיים, משפחתיים, תרופתיים ושילוב של כמה מהם בו זמנית. תוכנית הטיפול נקבעת בהתאם למצוקת הילד ולחומרת הפגיעה בתפקוד.

• טיפול פסיכולוגי: כיוון שההורים הם חלק בלתי נפרד מהגורמים מההפרעה (משום שהילד אינו מוכן להימצא ללא ההורים), מרבית ההתערבויות מתמקדות בטיפולים משפחתיים, המשלבים פגישות עם הילד ועם ההורים, ביחד ולחוד. הטיפול המקובל הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), המשתמש בחשיפה של הילד לסיטואציות המאיימות עליו (למשל הליכה לבית הספר, שינה בחדר נפרד מההורים וכו'), ברמת קושי הולכת ועולה. החשיפות מבוצעות בשילוב עם הדרכת הורים שמתמקדת בהקניית מיומנויות להורים שיאפשרו להם לתמוך בילדם ולסייע לו להתמודד עם החרדה, מבלי לגונן עליו יתר על המידה.

• טיפול תרופתי: התרופות הנפוצות המשמשות בטיפול בחרדת פרידה הינן תרופות אנטי-חרדתיות כגון בנזודיאזפינים (Alprazolam, Clonazepam), תלת-ציקליים וחוסמי reuptake של סרוטונין (SSRI).