האם הכליות שלכם מתפקדות באופן תקין? כך תדעו

תפקיד הכליות הוא לשמור על מאזן תקין של הנוזלים בגוף ולמנוע נזק שעלול להיגרם כתוצאה מהצטברות או חסר של מרכיבים שונים כגון חומצות ומינרלים. מסיבה זו, תפקוד לקוי של הכליות לאורך זמן עשוי להסב נזק בלתי הפיך לגוף.

קראו עוד: אי ספיקת כליות: הסיכון על חייו של אריאל שרון

במידה ומחלות הכליה מתגלות ומטופלות בזמן ניתן לעצור את ההידרדרות בתפקוד הכליה, אך למרבה הצער, התסמינים של מחלות הכליה לרוב מופיעים בשלבים מאוחרים, וחלק מהחולים אינם עוברים החלמה מלאה של הכליות ואף מחמירים למצב של אי ספיקת כליה כרונית וגם סופנית, עם צורך לדיאליזה. בדיוק מסיבה זו נודעת חשיבות גבוהה להעלאת המודעות למחלה באמצעות הכרת גורמי הסיכון, התסמינים ואמצעי המניעה שייסעו לכם לזהות תפקוד לקוי של הכליות ברגע שבו הוא מתחיל להופיע - ולטפל בו בהתאם.

מהם תפקידי הכליות?

תפקיד הכליות הוא לשמור על מאזן תקין של נוזלי הגוף והחומרים המומסים בהם. פעולה זו נעשית באופן רציף על ידי הפרשה או ספיגה של מים, מלחים, חומצות, מינרלים ומתכות, והיא נעשית בהתאם לצרכי הגוף, תוך התאמה לקצב ולכמות השתייה, האכילה, הייצור והניצול של החומרים הללו בתנאים משתנים, הכוללים גם מצבי דחק. 

בנוסף, הכליות מהוות איבר של הפרשה פנימית (איבר אנדוקריני), בהיותן מייצרות גורם המשרה ייצור כדוריות דם אדומות (אריתרופויאטין) וכן נגזרת פעילה של ויטמין D. בכך הן תורמות לייצור דם במח העצם, למבנה תקין של העצמות ולמאזן תקין של סידן וזרחן בגוף.

פעולה תקינה של הכליות אמורה למנוע נזק שיכול להיגרם מהצטברות או מחסר של כל אחד מהמרכיבים שהוזכרו לעיל. 

מהם הגורמים למחלות כליות?

פגיעה בתפקוד הכליות עלולה להיגרם כתוצאה ממגוון רחב של מחלות. הנפוצות ביניהן, מקרב המבוגרים הלוקים באי ספיקת כליה כרונית והנזקקים לדיאליזה (שהוא טיפול חליפי-כלייתי), הן סוכרת ויתר לחץ דם. מחלות נוספות שעשויות לגרור פגיעה בכליות הן תופעות דלקתיות של כלי הדם (וסקוליטיס), פגיעה כתוצאה מרעלים ותרופות, מחלות אוטואימוניות, מחלות זיהומיות, מחלות כליה ראשוניות ללא רקע תחלואי אחר ומחלות תורשתיות. 

תחלואה כלייתית נוספת, נזק כלייתי חד (Acute kidney injury), מתרחשת במצבי דחק כגון זיהום קשה, הלם לסוגיו (כולל באירועים לבביים חדים), הרעלות מתרופות, חומר ניגוד בצילומי רנטגן וצנתורים, רעלנים והכשות, טראומה וכשל רב מערכתי. על פי ההגדרה, נזק כלייתי חד צפוי להחלים תוך שלושה חדשים.

באוכלוסיית הילדים הגורמים למחלות כליה שונים בשכיחותם. הפגיעות בעלות הרקע התורשתי, מחלות אוטואימוניות, סיבוכי זיהום והפרעה בניצול גורמי קרישה (עם רקע זיהומי או בלעדיו), נמצאות גבוה יתר בסולם השכיחויות, ורק אחריהן באות הפגיעות שצוינו באוכלוסיית המבוגרים.

מי בסיכון גבוה יותר לחלות?

קבוצות הסיכון למחלות כליה הן גיל מבוגר (65 ומעלה), מחלה טרשתית של כלי הדם, יתר לחץ דם, השמנת יתר, רקע משפחתי של מחלת כליה (עם הרחבת המידע ושיטות המחקר הגנטי, מסתבר שלחלק מהמחלות שלא ממותגות כתורשתיות, יש קשר תורשתי) ושימוש תכוף בתרופות, בייחוד משככי כאב, באופן בלתי מבוקר.

כיצד ניתן לזהות פגיעה בתפקוד הכליות?

סימנים לירידה הדרגתית בתפקוד הכליות, במהלך הכרוני, משתנים מאדם לאדם ולרוב מופיעים די "באיחור", כלומר, כשהתפקוד הכלייתי כבר ירוד ביותר. במצב זה האפשרות למתן את ההידרדרות או לגרום להחלמת הכליות הינה קטנה. למעשה, עד למצב שבו חלה ירידה משמעותית בתפקודי הכליות, ההרגשה הכללית היא טובה ואין פגיעה ברמת הפעילות היומיומית כלל. 

הסימנים האופייניים לכשל כלייתי בדרגה גבוהה (3 ויותר, במדרג של 0 עד 5) הם עייפות, ירידה בתיאבון, חולשה, חיוורון ובחילה. עם החמרה נוספת בדרגת הכשל הכלייתי נוספים גם קוצר נשימה, גרד, ירידה בזיכרון ותפקוד קוגניטיבי ורעד. במקביל מופיעים מיעוט שתן ועליה בלחץ הדם, ובקרב  חולים עם יתר לחץ דם ברקע – יציאה מאיזון לחץ הדם והזדקקות ליותר תרופות.

הדרך הטובה לאתר ירידה בתפקוד הכליות בשלב התחלתי ומוקדם היא על ידי מעקב שגרה תקופתי הכולל בדיקה על ידי רופא ובדיקות עזר של דם ושתן. באיזו תדירות רצוי לבצע זאת? אחת לשלוש עד חמש שנים, ועם כל תלונה או סימן סובייקטיביים של המחלה. מעקב קבוע ותכוף יותר נדרש בקרב מי שנמנה עם אוכלוסיית הסיכון כפי שתוארה לעיל.

כיצד ניתן להוריד את הסיכון לפתח מחלות כליות?

מניעה היא הדרך הטובה ביותר כדי לא להצטרף לאוכלוסיית סיכון, ככל שהדבר תלוי בנו. כיצד ניתן לעשות זאת? שמרו על אורח חיים בריא ותזונה מאוזנת ונכונה, הימנעו ממשקל יתר וטפלו היטב ובאופן קפדני ביתר לחץ דם. כמו כן, רצוי להימנע מנטילת תרופות מיותרות, אנטיביוטיות ואחרות, באופן לא מבוקר, במיוחד משככי כאבים מקבוצת NSAID (נוגדי דלקת שאינם סטרואידים). על קבוצה זו נמנים ה"כוכבים המבוקשים" וולטרן, נורופן, אדוויל, ארקוקסיה, אטופן, נקסין, אדקס וקספו. 

מה עושים כשהכליות מפסיקות לתפקד?

במצב של אי ספיקת כליה סופנית, דהיינו, כשתפקודי הכליות יורדים ל-10% ומטה, יש להכין את החולה לטיפול חליפי כלייתי המכונה דיאליזה. זאת במקביל להדרכה תזונתית מקצועית שמטרתה להפחית את מרכיבי המזון שעלולים לסכן אותו עקב הצטברותם בגוף בהיעדר פינוי יעיל על ידי הכליות. המסוכנים מביניהם: אשלגן (המצוי במקורות מהצומח), זרחן (במוצרי חלב מרוכזים). כמו כן, הפחתה זהירה ומבוקרת של חלבון. ההדרכה התזונתית מתמקדת בהתאמה לכשל כלייתי המתקרב לסופני ובד בבד במניעת מצב של תת תזונה. 

כל טיפול תרופתי צריך להיות מותאם לכשל כלייתי, על ידי הפסקתו או על ידי הורדת המינון.

האם שתייה מרובה של מים באמת מומלצת?

משטר הנוזלים תלוי בכמות השתן. אם כמות השתן היומית תקינה – לא נדרשת הגבלת שתייה. מצד שני, אין מקום לעידוד שתיית יתר. מנגנון הצמא הוא הבקר היעיל למשק הנוזלים באנשים בריאים וגם בכשל כלייתי שאינו סופני. 

המצב שונה במחלות חריפות, זיהום קשה או ירידה במצב ההכרה וכן בקשישים מאוד וביילודים, אצלם יש לבקר את מתן הנוזלים. 

האם ניתן לחיות עם כליה אחת? 

כליה אחת תקינה מספקת את הדרוש לגוף. עם זאת, אנשים עם כליה מתפקדת בודדת חייבים להיות במעקב אחת לשנה. זאת משום שלמרות שאינם נכללים בהגדרות קבוצות הסיכון למחלת כליה, ידוע שהסיכוי שלהם לפתח יתר לחץ דם ופגיעה כלייתית הוא גבוה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.  

בעבודות קליניות בילדים שנולדו עם כליה בודדת מתפקדת ובמבוגרים שעברו השתלת כליה או שתרמו כליה להשתלה, נמצא שמעקב קפדני והדרכה תזונתית להגבלה מבוקרת קלה של חלבון ומלח, הורידו את שיעור הלוקים ביתר לחץ דם ובפגיעה בכליות לאורך השנים. אין המלצה מוסכמת גורפת בנושא עקב מיעוט עבודות מחקר מהסוג שצוין, בשלב זה.