מחלה אוטואימונית

מחלות אוטואימוניות מאופיינות בהתקפים חריפים המופרדים בתקופות של רגיעה בסימפטומים.

במקרים רבים התסמינים הראשונים כוללים עייפות, כאבי שרירים וחום לא גבוה. לאחר מכן מתפתחים תסמינים יותר ספציפיים לרקמה או האיבר שנפגע.

ההפרעה יכולה להשפיע על איבר יחיד או על מספר איברים או על סוגים שונים של רקמות. הרקמות המושפעות בדרך כלל כוללות כלי דם, רקמות חיבור, בלוטות הורמונליות, מפרקים, שרירים, תאי דם אדומים ועור.

מחלות אוטואימוניות נובעות ממשלב של גורמים החוברים יחדיו באדם המסוים שלקה במחלה. בין גורמים אלו ניתן למנות נטייה תורשתית, ליקוי מסוים במערכת החיסון, מערך הורמונלי, ובעיקר הורמוני המין של האישה, וגורם סביבתי כגון תרופות, חומרים כימיים, נגיפים, חיידקים, תזונה ומתח נפשי. גורמים סביבתיים אלו הם הקובעים מדוע המחלה תתפרץ ביום מסוים ובאדם המסוים.

המחלות נוטות להופיע במשפחות ולא פעם ניתן לראות מחלות אוטואימוניות שונות בבני אותה משפחה.

אוכלוסייה בסיכון משמעותי היא נשים בגיל הפוריות, אשר נמצאות בסיכון מוגבר ללקות במחלות אוטואימוניות.

תהליך האבחון כולל שילוב של תשאול רפואי לגבי התסמינים מהם סובלים, ממצאים בבדיקה הגופנית ותוצאות בדיקות שונות, כמו בדיקות להימצאות של נוגדנים עצמיים, בדיקות לנוגדנים גרעיניים, בדיקת חלבון מגיב C (CRP), ובדיקת שקיעת תאי דם אדומים (ESR).

נשים הסובלות ממחלה אוטואימונית יכולות להביא ילדים לעולם, אך הדבר כרוך בסיכונים לאישה ולתינוק, בהתאם לסוג המחלה ממנה האישה סובלת. כך לדוגמא, אישה הסובלת מזאבת נמצאת בסיכון מוגבר ללידה מוקדמת וללידה שקטה (לידה של תינוק מת). נשים הרות הסובלות ממיאסטניה גרביס (עייפות שרירים), עלולות לפתח תסמינים המובילים לקושי בנשימה בזמן ההיריון. 

אצל חלק מהנשים התסמינים עשויים להשתפר בזמן ההיריון, אצל אחרות התסמינים מחמירים. כמו כן, חלק מהתרופות המשמשות לטיפול במחלה עלולות להיות לא בטוחות לשימוש בזמן היריון.

לחלק מהנשים עשוי להיות קושי להיכנס להריון מסיבות רבות, ובחלק מהמקרים טיפולי פוריות עשויים לעזור.

הטיפול בהפרעות אוטואימוניות מתמקד בהקלה על התסמינים ושליטה בתהליך החיסוני לשם שמירה על יכולת הגוף להגן על עצמו מפני זיהומים.

רוב המחלות דורשות טיפול דומה, אשר מתבסס על תרופות נוגדות דלקת – בעיקר סטרואידים, בשילוב עם תרופות מדכאות מערכת חיסון. כמו כן, בשנים האחרונות פותחו תרופות ביולוגיות שמבוססות על נוגדנים או מולקולות, המשמשות לנטרול התגובה האוטואימונית. התרופות הביולוגיות ממוקדות ולכן יש להן יחסית מעט תופעות לוואי.

כמו כן ישנם טיפולים מורכבים יותר הכוללים ניקוי דם (פלסמהפרזה) ועירוי של נוגדנים מבני אדם אחרים (IVIG).

הטיפול במחלות אוטואימוניות ניתן על ידי רופאי המערכות השונות אשר נפגעות במהלך המחלה, אך רובן נמצאות בתחום רופאי מערכת החיסון (אימונולוגים קליניים) או רימטולוגים.

ישנם מחקרים המצביעים על היכולת לנבא התפתחות של מחלה אוטואימונית אצל מטופלים מסוימים, ולהתחיל טיפול מניעתי. עם זאת, הדבר אינו קורה כיום בפועל. בחירת המטופלים המתאימים לטיפולים הללו צריכה להיות מאוד מדוקדקת, ורק מטופלים בעליי סיכוי גבוה מרף מסוים יבחרו לטיפול, אם יינתן בעתיד.

אנשים הנמצאים בסיכון להתפתחות של מחלה אוטואימונית צריכים לקבל ייעוץ מקצועי לגבי הימנעות מפעילויות ואורח חיים שעשויים לסכן את הבריאות ואיכות חייהם.