דיכאון קליני או עצב חולף? כך תדעו

בעשור האחרון, עלתה שכיחות הדיכאון בעולם ביותר מ-18%.בתקופה הקצרה הזו, בטח במושגים של מחקרים אפידמיולוגיים, מיליוני בני אדם נוספו למעגל הסובלים מדיכאון וחרדה. הנתונים עד כדי כך מזעזעים, עד ש"יום הבריאות העולמי" (חל ב-7 לאפריל) יוקדש לנושא דיכאון וחרדה: היום הזה יהווה את נקודת השיא בשנה שבה ארגון הבריאות העולמי (WHO) יצא בקמפיין בשם "דיכאון – בואו נדבר", לקידום המודעות לנושא ולהגברת המוטיבציה של הסובלים מדיכאון ללכת ולבקש עזרה.

דיכאון  והפרעות חרדה הן מהמחלות הנפוצות ביותר בעולם וההערכות לגבי מספר החולים נעות כיום  בין 350-322 מיליון בני אדם. במחקר שנערך על ידי ה-WHO נמצא שאחד מתוך 20 אנשים סבלו מדיכאון בשנה האחרונה, וכ-15% ילקו בו במהלך חייהם, בעיקר בשכבות הסוציואקונומיות הנמוכות. בחישוב מהיר ניתן להסיק שרק בישראל חיים כיום מעל 40 אלף איש הסובלים מדיכאון, ויותר ממליון יסבלו מדיכאון בנקודה כלשהי בחייהם. 

קראו עוד: המדריך המלא: כל מה שצריך לדעת על תרופות נגד דיכאון 

מהו בכלל דיכאון?

למרות שהמונח "דיכאון" הפך לשגור בשפה היומיומית, אך בכל הנוגע למונח כמחלה, הכוונה הינה ל"דיכאון קליני" או "דיכאון מז'ורי", הפרעה חריפה המלווה בתסמינים גופניים, רגשיים והתנהגותיים. ההשפעות העיקריות הן על מצב הרוח, הרגשות, המוטיבציה ורמת התפקוד, כאשר הסימפטומים משתנים בין אדם לאדם ושונים במשך זמן הישנותה, ברמת החומרה ובתדירות (חודשים עד שנים). חשוב לזכור שדיכאון או חרדה הם לא צורת הופעה תקינה של רגשות טבעיים אחרים, כמו עצב, מתח ופחד (שאותם כל אחד יכול לחוות מעת לעת). זהו מצב פתולוגי שדורש עזרה מקצועית, ולעיתים אפילו התערבות תרופתית.

בשונה מעצב, האדם הסובל מדיכאון חש, לאורך זמן, רגשות שליליים שעלולים להשליך על התגובה הגופנית: תחושת אשמה, עייפות מנטלית וגופנית, בעיות שינה (קושי בהירדמות או שינה מרובה), ירידה או עליה קיצונית במשקל, קשיי ריכוז, חוסר עניין, חוסר הנאה ואומללות. כפועל יוצא עלולים להופיע קשיים בחיי המשפחה, בעבודה ופגיעה בקשרים בין-אישיים. במקרים קשים, או כאשר הדיכאון קיים למשך זמן רב, מופיעים גם הזנחה עצמית ומחשבות על מוות ונסיונות אובדניים, שפעמים רבות מלווים ב"שיחות פרידה" או חלוקת רכוש לסובבים.

כיצד ניתן לאבחן דיכאון?

עצב שנגרם כתוצאה מאובדן, אבל, שימוש בתרופות או סמים – הוא אינו דיכאון. גם אם לחולה יש תנודות קיצוניות במצב הרוח (דיכאון ולאחריו תקופה של "מאניה") לא ניתן לאבחן אותו כסובל מדיכאון, אלא כסובל מ"הפרעה ביפולרית" או "מאניה-דפרסיה". היכולת לאבחן "דיכאון קליני" שמורה אך ורק לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר, ובתנאי שהסימפטומים מביאים למצוקה אמיתית או פגיעה תפקודית, על פי דיווח עצמי של המטופל או סביבתו הקרובה.  

דיכאון וחרדה נפוצים יותר אצל נשים, בדומה להפרעות נפשיות אחרות. בנוסף, ישנם גורמי סיכון שקשורים להתפרצות של דיכאון, ביניהם: עוני, אבטלה, אירוע טראומטי (כמו מוות של אדם אהוב), התפרקות של מערכת יחסים, מחלה גופנית, גנטיקה, חשיפה לאלימות, ותופעות לוואי של תרופות, אלכוהול וסמים. פעמים רבות יש לדיכאון סיבה ביולוגית, כמו דימום או גידול מוחי, ולכן הפיתרון עבורו הוא מוחשי וקל לתפיסה על ידי המטופל. כאשר אין סיבה כזו, יש להתחיל בטיפול נפשי-התנהגותי, כולל מתן תרופות ובמקרים קיצוניים – אף מכות חשמל ישירות אל הגולגולת.

דיכאון, מאופיין ברגשות שליליים רבים שעלולים גם להשליך על התגובה הפיזית 

כיצד ניתן לטפל בדיכאון?

בדיכאון הנפוץ ישנן אפשרויות טיפול, הכוללות סיוע נפשי בסיסי בשילוב עם תרופות נוגדות דיכאון, פסיכותרפיה וטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. שילוב מקובל הוא תרופות נוגדות דיכאון קצרות-טווח משולבות בטיפול פסיכותרפיה, אם כי טיפול תרופתי הוא לא טיפול קו ראשון במקרים של דיכאון קל או מקרים של קדם-דיכאון. 

בנוסף לעזרה הניתנת על ידי אנשי מקצוע, טיפול עצמי הוא מומלץ מאוד עבור אנשים עצמאיים וזו גישה מקובלת מאוד בעולם הפסיכותרפיה: ניתן לעשות זאת על ידי ספרים לעזרה עצמית, חבר קרוב שיכול להכיל את הסיטואציה או על ידי תכניות לעזרה עצמית באינטרנט. כל אלה הוכחו כמסייעים בהפחתת הדיכאון, בקיצור הטיפול ובשיפור התוצאות לטווח הארוך.

ECT הוא טיפול קיצוני אך אפקטיבי, שכולל מתן מכת חשמל, בהרדמה מלאה, ישירות אל הגולגולת. זוהי דרך יעילה לטיפול בחולים שאינם מגיבים לתרופות, שסובלים מתופעות לוואי או בחולים שסובלים מדיכאון כה חריף שיש לשפר את מצבם במהירות. מדובר אומנם בטיפול שכרוך בסטיגמה קשה ומעורר סלידה ופחד, אך יש לזכור שהוא אפקטיבי, מבוצע בהרדמה ולא כרוך בכאב. כמו כן, לא ניתן לטפל ב־ECT  בלי הסכמה מפורשת בכתב של המטופל, כך שאין שום סיכוי שחולה יקבל את הטיפול הזה, או כל טיפול אחר לצורך העניין, בכוח.

דיכאון לאחר לידה

אחת מצורות הדיכאון החשובות והרגישות ביותר, היא כנראה גם אחד מהסוגים בהם הדיון הציבורי קשה ומורכב: דיכאון בזמן ההירון או לאחר הלידה. על פי משרד הבריאות, אחת מעשר נשים לאחר לידה יחוו דיכאון, ככל הנראה כתוצאה משינויים הורמונליים, הערכה עצמית נמוכה, קשיים בזוגיות, חוסר במערכות תמיכה ולידה של יותר מילד אחד. המצב הזה נפוץ במיוחד אצל מבכירות (אמהות בפעם הראשונה), שכן אימהות הוא תהליך עמוס רגשית ופיזית שדורש משאבים גדולים, וככל שהאם מתנסה בתהליך הזה יותר פעמים, כך הופך קל יותר.  אין זה נדיר לגלות שגם נשים, שבדרך כלל מתמודדות בהצלחה עם הדרישות בחיי היום-יום, מתקשות פתאום להתמודד עם הופעת תינוק בחייהן, ולעיתים הדיכאון מופיע בפעם הראושנה בילד השני או השלישי, ללא סיבה ברורה.

רוב הנשים יחוו דכדוך בימים הראשונים שלאחר הלידה, ופרצי שמחה ובכי לסירוגין וללא סיבה ברורה. הדכדוך, שמכונה בייבי-בלוז (baby blues) יכול להימשך עד שבועיים, ולרוב חולף מעצמו. הוא אינו מחייב טיפול מיוחד, אך חשוב לזהותו ולתת לו מענה רגשי ותמיכה. 

לעומתו, דיכאון לאחר לידה (Postpartum depression, PPD) מופיע כאמור אצל כ- 10% מהיולדות. הוא  יכול להופיע עד שנה לאחר הלידה, אך בדרך כלל יתפתח במהלך החודשיים הראשונים אחרי הלידה ועוצמתו חזקה יותר מרגשות הדכדוך האופייניים לרוב הנשים. 

קראו עוד: המדריך המלא: כיצד מזהים ומטפלים בדיכאון לאחר לידה?

הסימנים ל-PPD דומים לסימנים בדיכאון רגיל, אך יכולים לכלול גם סימנים ספציפיים כמו תחושת ריחוק מהתינוק או לחילופין הגנת-יתר, מחשבות על פגיעה עצמית או פגיעה בתינוק וחוסר עניין ביחסי מין. חשוב להכיר את הסימנים כדי לזרז מתן תמיכה ופניה לעזרה ולטיפול, שכן ל-PPD יכולות להיות השלכות חמורות על האם, על התינוק ועל המשפחה. בעזרת טיפול, רובן המוחלט של הנשים מצליחות לחזור לתפקוד מלא, וללא טיפול - המחלה עלולה להחמיר.

משרד הבריאות מפעיל מזה כשנתיים מערכת לאיתור וסיוע לאמהות שסובלות מדיכאון לאחר לידה, בעיקר דרך תחנות טיפת חלב. חשוב לזכור שאם הסימנים אינם נעלמים כשבועיים לאחר הלידה - אל תהססי לפנות לאחות המטפלת או לרופא המשפחה.

מישהו קרוב אליכם סובל מדיכאון? כך תסייעו לו

לבעיות נפשיות, ובעיקר דיכאון וחרדה, יש סיגמה קשה של "החולה הוא האשם". החולים מדווחים פעמים רבות על תחושות בושה וחוסר נוחות, אפילו כלפי הרופא המטפל או הפסיכולוג, ובמקומות רבים סובלים החולים גם מאפליה או יחס לא הוגן בגלל שהעזו לדווח על המחלה שלהם. מחקרים של משרד הבריאות וארגון הבריאות העולמי, מצביעים על כך שבעוד ש-90% מהחולים ביתר לחץ-דם וכ-95% מהחולים בסכרת פונים לקבלת רפואית, רק כ-30% מהסובלים מדיכאון וחרדה פונים לקבלת עזרה. במצב הזה, רוב החולים אינם מאובחנים כלל, וגם אם אובחנו הם אינם ששים לפנות לקבלת טיפול רפואי או להתמיד בו. 

בנקודה הזו נכנסים לתמונה האנשים הקרובים לחולה, אלו שיש להם יש הכי הרבה "נקודות ממשק" עם החולה לאורך היום ובסיטואציות שונות. בדרך כלל מדובר בבני משפחה וחברים מהמעגל הראשון, ועליהם להיות ערים ל"דגלים אדומים" באישיותו או התנהגותו של החולה. במידה ואתם נתקלים במישהו קרוב שמציג סימנים מחשידים, ואתם חוששים שהוא עלול לסבול מדיכאון (בין אם הוא עצמו מודע לכך ובין אם לא), נקטו בגישה זהירה, אך אסרטיבית ולא שיפוטית. משפט טוב להתחיל איתו הוא " האם אני יכול להקל עליך באיזושהי דרך? מה אתה חושב שיגרום לך להרגיש טוב יותר טוב?". 

בהמשך השיחה רצוי להתמקד בנקודות הבאות:

- הסבירו כי דיכאון הוא מחלה נפוצה, שניתן לטפל בה, בדרך כלל בהצלחה רבה. דיכאון, כמו כל מחלה אחרת, הוא לא גזר דין מוות.

- הסבירו שחלק  מהסימנים של דיכאון יכולים לנבוע כתוצאה ממחלה אורגנית אחרת, ויש צורך לשלול מחלות אחרות (רבים מעדיפים, משום מה, להיות חולים בכל מחלה אחרת, "רק לא לסבול מבעיה נפשית").

- הציעו לו לגשת לייעוץ אצל רופא המשפחה,  והוא מצידו יוכל להפנות אותו למרכז לבריאות הנפש. אם זה מתאים - הציעו לקבוע עבורו תור לרופא וללוות אותו בפעם הראשונה.

- היו ערים לסימנים שיכולים להעיד על כוונה לפגיעה עצמית: הסתגרות פתאומית, היעלמות לתקופות ארוכות בלי סיבה מוצדקת, חלוקת רכוש לקרובים וקיום שיחות פרידה. גם התעסקות עם מוות, הלוויה וצוואה הם סימנים קריטיים ובמקרה כזה יש לערב אנשי מקצוע, בהעדפה רופא, עובד סוציאלי, בית חולים או שירותי חירום (מד"א או משטרה).