היפוכונדריה (hypochondria, hypochondriasis)

היפוכונדריה היא עיסוק-יתר בחשש מקיומה של מחלה גופנית חמורה, בלי שיש ממצאים אובייקטיבים המעידים על כך. התופעה של דאגה מפני קיומה של מחלה גופנית שכיחה מאוד באוכלוסייה (כ-45%), אך 5%-3% מהאוכלוסייה לוקים בה באופן משמעותי, עד כדי מצוקה קשה ופגיעה בתפקוד. אנשים אלה עסוקים באופן מתמיד ומתמשך בחשש שהם לוקים במחלה גופנית חמורה. העיסוק נמשך גם לאחר שבהערכה רפואית תואמת לא הוצגו ממצאים המעידים על קיומה של מחלה, ולמרות אישורים רפואיים על כך. בניגוד למצבי פסיכוזה, קיימות תנודות במידה שבה אדם הלוקה בהיפוכונדריה משוכנע שהוא אכן לוקה במחלה קשה.

ההפרעה שכיחה במידה שווה בקרב נשים וגברים. היא יכולה להופיע בכל גיל, אך בדרך כלל היא מופיעה לראשונה במבוגרים צעירים. היא שייכת לקבוצת ההפרעות הסומטופורמיות. ראוי לציין, שבניגוד להפרעת סומטיזציה, העיסוק העיקרי איננו בתסמינים עצמם, אלא בחשש ממחלה מסוימת.

קיימות מספר השערות לגבי הסיבות להתפתחות היפוכונדריה: ככל הנראה לאנשים אלה סף נמוך יותר לתחושות גופניות והם נוטים לפרש תחושות כאלה באופן חמור. יש הסבורים כי העיסוק בחשש ממחלה מבטא צורך לא-מודע לקבל יחס וטיפול, ואולי גם ביטוי לרגשות לא-מודעים אחרים. קיימת שכיחות מוגברת של דיכאון וחרדה, והמנגנונים הביולוגיים שבבסיסה של ההפרעה דומים לאלה הקיימים בדיכאון ובחרדה.

טיפול מוצלח מחייב קשר טוב עם רופא המשפחה, תוך שזה נותן הסבר על אופי ההפרעה ומספק עידוד באופן עקבי. רצוי להימנע מבירורים גופניים מוגזמים.

בנוסף לכך נמצאו הוכחות ליעילותם של טיפולים קוגניטיבים (העוסקים בשינוי טעויות חשיבה, כגון פירוש שגוי של משמעות התסמינים הגופניים), טיפולים התנהגותיים, פסיכותרפיה דינמית, טיפולים קבוצתיים, פעילות גופנית ותרופות נוגדות דיכאון וחרדה.

בילדים ההפרעה חולפת כמעט תמיד עד תום גיל ההתבגרות. במבוגרים, לעומת זאת, רק אצל כשליש מהלוקים בהפרעה יש שיפור משמעותי עם הזמן.