הפרעות בית הבליעה, האם הפיך?

ההמלצה של (AGS (American Geriatric Society הנה להאכיל אדם בעל קיהיון מתקדם דרך הפה, ואין מקום להזנה פראנטרלית ע"י גסטרוסטום (PEG) או זונדה, מאחר וזה מסב לו סבל, מפחית את איכות חייו, לא מונע אספירציות באופן מובהק ולא מעלה את תוחלת חייו באופן מהותי. המטפל/ בן המשפחה נדרש לסבלנות רבה- עליו להאכיל את האדם החולה באיטיות רבה. מרקם המזון המומלץ הוא דייסתי. חלק מהמזון יילעס ע"י המטופל באיטיות, חלק יחזיקו את המזון בלחיים (pocketing) ולא יבלעו אותו ואף ירקו אותו החוצה. כמובן שהזנה זו לא תספק את צרכיו האנרגטים של המטופל, אך זו ההזנה המומלצת. למותר לציין, שבקיהיון מתקדם הרעב פחות מציק לאדם, ככל הנראה. לא ניתן למנוע אספירציה בדרך זו במאת האחוזים, אך הסיכון לאספירציה פוחת, ויש יתרון מבחינת שיפור באיכות חיי המטופל. רפואה שלמה.

ובמצב שכזה, של אכילה איטית, ובטוחה יותר. האם ניתן לשער שתוחלת החיים, עם התקדמות דמנציה, היא לא שנה קדימה למשל? הם מאריכים חיים עם תזונה פחותה? הרי צריך גם לשתות מים בהסמכה. כדורים לרסק עם המים? אחוז בודד מכירים את המושג אספירציה.

שלום צחי. ההיגיון אומר שאדם בעל דמנציה סופנית שאוכל פחות יחיה מעט פחות מאדם המקבל הזנה אנטרלית דרך זונדה או PEG. עם זאת, איכות החיים פוחתת משמעותית בהזנת זונדה/ גסטרוסטום ביחס להזנה רגילה דרך הפה. ה AGS ממליץ לא להחדיר צינורות הזנה לאדם בעל דמנציה סופנית. אני מניח שהשיקול המרכזי שניצב לנגד עיניהם היה שמירה על איכות חיי המטופל, ככל שניתן. בנימה אישית, אני מסכים עם גישה זו המציבה איכות חיים במקום הראשון במטופלים בעלי דמנציה סופנית. עם זאת, לכל אדם יש זכות בחירה בנוגע לגופו, וזכות זו עומדת מעל כל הנחייה של ארגון מקצועי.