טיפול נרטיבי (Narrative Therapy)

אלמנטים סיפוריים היו חלק מהטיפול הפסיכולוגי עוד בראשית ימי הפסיכואנליזה: מטופלים הגיעו לטיפול, הונחו לספר את סיפור חייהם וגילו, במהלך הטיפול, נקודות מבט חדשות על סיפורם. רכיב סיפורי הוא חלק מרוב הטיפולים הפסיכותרפיים, אך במרוצת השנים התרחשו שינויים משמעותיים באופן בו נתפסו רכיבים אלה.

פרויד וההולכים בעקבותיו יצאו מנקודת הנחה שהמטפל המאזין לסיפורו של המטופל מאתר בו נקודות שאינן ידועות למטופל עצמו: הטיפול הפסיכואנליטי נועד להעלאת זיכרונות ילדות מודחקים וגילוי האירועים האמיתיים שבעברו של המטופל ("האמת ההיסטורית"). מתוך גילויים אלו למד המטפל על דחפיו המודחקים של המטופל ומניעי התנהגותו הנסתרים וסייע לו להגיע לתובנה בקשר לסוגיות אלו. במרוצת השנים התרחשו שינויים בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית ומטפלים החלו להדגיש את חווייתו הסובייקטיבית של המטופל ואת הקשר הטיפולי, ולא את סיפור חייו ה"אמיתי".

ב-1982 טען דונלד ספנס כי אין הפסיכואנליזה יכולה לשחזר באופן מדויק את עברו של המטופל ולחשוף את "האמת ההיסטורית" של סיפורו. לדידו, סיפור החיים הקורם עור וגידים במהלך הטיפול אינו סיפור "אמיתי" עוד, אלא סיפור חיים המשרת את המטופל בצורה טובה יותר.

שייפר היה המחמיר ביותר וטען כי אפילו השאיפה לסיפור עקבי אינה ריאלית, וכי הטיפול אינו יכול לספק יותר מרצף של גרסאות סיפוריות משתנות.

תאורטיקנים אשר אימצו גישות אלו החלו לצאת מנקודת הנחה שאין דרך אחת "נכונה" להבנת סיפורו של המטופל. קיימת דרך יעילה ומקדמת המאפשרת למטופל לשנות הנחות ותפיסות המגבילות אותו. שינוי תפיסתי זה הוביל ליצירת פרקטיקות טיפוליות חדשות, כגון שיטתם הפסיכואנליטית-נרטיבית של סטראפ ובינדר, הגישה ממוקדת הפתרון והגישה הסיפורית של וויט ואפסטון.

פתולוגיה וטיפול בגישה הנרטיבית

הנחת היסוד של הגישה הנרטיבית היא כי האדם מטבעו, מספר לעצמו סיפורים על מנת להבין טוב יותר את סביבתו. לכל אדם בסיפורים רבים על עצמו, על סביבתו ועל יחסיו עם אחרים. נרטיבים אלו מתפתחים לאורך השנים על סמך התנסויות ופידבקים מהסביבה. סיפורים אלו הם רבי משמעות מכיוון שהם המקור לרגשות, בחירות והתנהגויות. למשל, אדם המספר לעצמו כי הוא גבר אטרקטיבי יתנהג במסיבה באופן שונה מאוד מהאופן בו יתנהג גבר האומר לעצמו ש-"אין לו מה להציע", ויפרש בצורה שונה את דבריהן ומבטיהן של נשים אשר יפגוש.

גישות נרטיביות שונות מציעות הסברים מגוונים לדרך בה נוצרים קשיים רגשיים, אולם בבסיס הגישות ניצבת ההנחה שקושי ופתולוגיה הם תולדה של נרטיבים בלתי יעילים שיש לאדם: סיפורו של אדם יכול להיות פגום ומצומצם בצורה הפוגעת בתחושת העצמי, ממוקד בבעיות כך שלא ניתן יהיה לראות פתרונות ואפשרויות חיוביות וכו'.

טיפולים נרטיביים עוסקים ביצירה משותפת של נרטיב חדש ויעיל יותר בנוגע לחיי המטופל ולמצוקותיו, כך שתתאפשר פתיחות לזוויות ראייה ואפשרויות חדשות.