התקפי זעם של הילד

כשהילד שלנו מביע עצמו בהתקף זעם זו חוויה לא נעימה, מולה אנו כהורים מרגישים לא פעם חסרי אונים. כדי שלא לקבע את חוסר האונים שלנו במצב זה ושלא לחזק את תחושת הילד שהתקף הזעם הוא כלי, 'כפתור' ללחוץ עליו כל פעם שירצה משהו, עליו לעקוב אחר כמה כללים ברורים

לא להיענות לבקשות זעם של הילד
דבר ראשון – חשוב, כעיקרון, לא להיענות לבקשותיו של הילד כשהן נעשות ממקום של זעם. אפשר לומר בקול שלו, אך נחוש: "אני לא יכול לשמוע כשאתה מדבר אלי בצורה כזו" ולרוב לא מספיק לומר זאת פעם אחת, אלא שוב ושוב.
אם הילד בהתקף זעם והוא מדבר אלינו לא יפה, צועק או מרביץ לאחד האחים (אפילו אם יש לו סיבה טובה לכך, כי באמת הציקו לו או שלא אכל כבר כמה שעות), מבחינתנו אין זה משנה – להתקף זעם לא מגיבים!

פסק זמן
לעיתים, אפשר לשלוח את הילד להירגע. יש שיקראו לזה עונש, תוצאה טבעית או 'פסק זמן'. העיקרון הוא שיש תגובה להתקף זעם שלו, תגובה אשר תיצור אצלו במח התניה לכך שכמו שהוא מתפקד כיום, לא כדאי לתפקד. לשלוח את הילד להירגע, משמעו בפועל לשלוח אותו לפינה בבית שאינה בחדר שלו (כי שם יש לו משחקים והוא ייהנה בפסק הזמן, מה שייאבד מאפקט העניין). נשלח אותו ל- 2-3 דקות, אחריהן יחזור לפעילות רגילה בבית, בתנאי שהוא רגוע כ- 40-50 שניות בחדר אליו שלחנו אותו לפסק זמן.

ויתרתם לילד? הפסדתם כפליים!
אם ניכנע לילד ונחזיר אותו לפעילות רגילה בבית לפני שהוא מצליח להירגע, אנחנו מלמדים אותו שתוקפנות ואגרסיביות הם כלים יעילים להשיג מה שהוא רוצה. גם אם הוא לא משיג את זה בבת אחת, אבל בסוף משיג את התוצאה הרצויה מבחינתו, הבנה זו תגרום לו להחריף את התקפי הזעם שלו.

תרגילי הרגעה עצמית
אם אנחנו יודעים שהילד שלנו משתמש בכלי של התקפי זעם בניסיון להשיג מה שהוא רוצה, כדאי בזמנים רגועים, בהם האווירה בבית חיובית יותר, ללמד אותו איך להרגיע את עצמו, אם על ידי נשימות הרפיה שנעשה אתו ביחד, שאיפת אוויר ושמירתו בפנים לכמה רגעים ולאחר מכן נשיפה החוצה באיטיות. ביצוע תרגילים עם הילד בזמנים רגועים עשוי ליצור אווירה חיובית בינינו לבין הילד שלנו וכן ללמד אותו תרגילי הרגעה, לשימוש עתידי.

אחרי שהילד שלנו בפסק זמן, לרוב הוא ינסה לדבר אתנו – על כך שהוא לא אוהב את זה שתמיד הוא מפסיד במשחקים, שלאף אחד לא אכפת ממנו, שלא אוהבים אותו ושהוא מתכוון לשבור את המשחקים של אחיו, למשל. כך, סביר להניח שהילד יגע בנקודות הכי רגישות אצלנו ובכל זאת עלינו לא להיכנע. נכון, זה דורש אומץ להתעלם, אבל על ידי כך אנחנו משאירים אותו במקום שאין לו ברירה, אלא להירגע.

לא להפגין רגשות אשמה
אחרי שהילד נרגע, הוא חוזר לפעילות רגילה בבית. אז מגיע השלב הורים רבים הורסים כל מה שעשו עד כה, בעקבות הרבה רגשות אשמה: הם מתנצלים ומסבירים לילד למה היו צריכים להוציא אותו לפסק הזמן. אז הילד מבין שההורה למעשה מרגיש רע המעשה והוא לא צריך לנטרל את אותה התנהגות של התקף זעם, כי תגובת ההורה לשליחתו לפסק זמן היתה סך הכל תגובה רגשית מונעת מרגש של אשמה.

חיזוק חיובי
כעת מגיע שלב חשוב ביותר - עשר דקות אחרי שהילד נרגע וחזר לפעילות שגרתית, נחפש הזדמנות בה הילד פועל בצורה חיובית ונעודד אותו, נחבק אותו, נאמר לו מילה טובה. כלומר, אחרי ההתעלמות שלנו מההתקף זעם שלו, מגיע הזמן בו אנו מחזקים אותו על פעילות חיובית שעשה וכך מקשרים במוחו בין התנהגות חיובית שלו לחוויה חיובית שלו.

דבר נוסף שיש להיזהר ממנו אחרי התקף זעם של הילד הוא לדבר איתו על איך להתנהג ואיך לא להתנהג, או על 'חוקי הבית'.

שיחה מסבירה ואוהבת
המתינו כמה שעות, או לזמן לפני שינה, כדי לומר לו כמה אנחנו אוהבים אותו, כמה הוא חשוב לנו, ושלמרות שאנחנו רוצים לשמוע אותו – כשהוא צועק, אנחנו לא יכולים לשמוע אותו, כמה נשמח לשמוע אותו בצורה אחרת, מבלי שיצעק, ושגם אם לא תמיד נוכל לעשות מה שהוא רוצה באותו הרגע, אם לא יצעק - יש יותר סיכוי שנוכל להתייחס לרצון ולבקשה שלו.
סיימו את השיחה בחיבוק, מילה טובה ובאווירה אוהבת.

כך אנו מחנכים ומרגילים את הילד שלנו להתנהלות אישית ובין-אישית בריאה ונכונה, התנהלות שתעזור לו להסתגל ולהשתלב בעתיד במערכות החברתיות הרבות שיפגוש.

הכתבה בשיתוף עם הרב ד"ר אייל אונגר (PhD), מטפל זוגי, משפחתי, ופסיכותרפיסט. הכתבה נערכה על ידי מערכת אינפומד.