יחסי הורים-ילדים : ענישת ילדים ורגשות האשם של ההורים

מהנושאים המורכבים ביחסי הורים-ילדים היא שאלת הענישה, שנדמה כי לעיתים יותר משהיא מהווה סנקציה עבור הילד, רגשות האשם ותחושת חוסר הנוחות שהיא מעוררת בקרב ההורים מעלה את השאלה מי יותר נענש הילד או ההורה. נדמה, כי בשנים האחרונות עם השינויים בסגנון ההורות המילה "עונש" מצויה בדרכה אל מחוץ לז'רגון ההורי ובוודאי לא דבר שיש לדבר עליו ברבים. 

ובכל זאת לעיתים בצד האמצעים הנעימים יותר העומדים לרשות ההורה הוא עומד במצב בו הוא מחויב להגיב להתנהגות הילד באמצעות ענישה. במאמר זה אתמקד יותר בפרקטיקה ופחות בתיאוריה בכל הנוגע למאפייני הענישה.

חשוב להדגיש כי ענישה מהווה כלי אחרון מבין סל הכלים העומדים בפני ההורה. קודם לכן קיים טווח רחב של תגובות: הכוונה מילולית, הדגמה של כוונת ההורה, מילה טובה כאשר הילד מתנהג כיאות, ומעבר לכל קשב למשמעות הלא-מילולית של ההתנהגות הלא-רצויה על מנת להבין את מטרתה. מאמר זה נועד למצבי קצה בהם ההורה חש שאין לו ברירה אלא להעניש את הילד על מנת להציב עבורו גבולות ברורים. בכל מקרה, אסור לפגוע בילד פיזית ומילולית, להעליב אותו ולהגיב כלפיו באופן העשוי להשפיל אותו.

מהו עונש? משמעות המושג עונש היא אמצעי המיועד לשנות התנהגות באמצעות קשר שהילד יוצר בין אקט הענישה לבין התנהגות לא -רצויה. אולם, העונש לבדו אינו מוביל להתנהגות הרצויה שכן אין בו להציב אלטרנטיבה להתנהגות הלא רצויה. כלומר, ילד שייענש עשוי להמיר התנהגות לא-רצויה אחת באחרת. על כן, כאשר אנו מדברים על ענישה היא חייבת להתקיים בליווי אלטרנטיבה רצויה להתנהגות אותה אנו מעוניינים לשנות.

אז מה הם "כללי הזהב" לענישה המשיגה את מטרתה (מגיל 4 ומעלה)?

טרם הענישה:

 תתייעצו - ייעוץ יסייע לכם להבין טוב יותר את התנהגות הילד, את התנהגותכם למולה ואת "סל הכלים" העומדים לרשותכם. את ההתייעצות ניתן לעשות עם הורה, חבר, גננ/ת, פסיכולוג, מורה ואנשים שדעתם משמעותית עבורכם וייתכן אף מכירים את ילדכם.

 "מעט הוא יותר" – בענישה מתקיים איזון עדין בין יצירת חוויה לא נעימה עבור הילד אך נסבלת, במובן שמאפשרת לו לשקול דרכים לשנות את מצבו, לבין ענישה מוגזמת העשויה לעורר תגובה רגשית רבת עוצמה אשר פוגעת ביחסי הורה-ילד. על פי רוב, עונש מינימאלי אשר מסמן גבול מוביל לאפקטיביות מקסימאלית.

 הסכמה בין ההורים – יש לקיים שיחה מקדימה ולהסכים יחדיו על מאפייני הענישה. החלטה מוקדמת מונעת תגובה אימפולסיבית בעידנא דה ריתחא שתוביל לענישה לא פרופורציונאלית ותחושות קשות עבור הילד וההורה.

 קשר הגיוני בין המעשה לעונש – ענישה שיש בה רלוונטיות והגיון למעשה תהא יעילה יותר. כך, ילד שאינו מכין שיעורים וצופה שעות רבות בטלוויזיה, הגבלת שעות הצפייה עשויה להוות תגובה תואמת שכן מתאפשר לילד להבין את הקשר בין המעשה לבין התגובה.

 התרעה – לפני הפעלת העונש יש להתריע מפני האפשרות שההתנהגות תוביל לעונש.

 מיידיות – ענישה אפקטיבית כאשר היא נעשית באופן מיידי לאחר הפעולה.

מהלך הענישה 

לשוחח טרם העונש – כאשר הורה מחליט להעניש חשוב כי ישוחח עם הילד טרם מימוש העונש בפועל. שיחה זו תורכב מ-4 חלקים (לא להיבהל זה פשוט): התייחסות לחוויה הרגשית של הילד, הסבר על ההתנהגות שבשלה נענש, מהו העונש וכיצד הוא יכול להימנע מהעונש בפעם הבאה. דוגמא "אני יודע שאתה כועס אבל אני לא יכול להסכים לכך שתרביץ לאחיך הקטן לכן אני מבקש שתלך לחדר לשעה כדי שתירגע שם. בפעם הבאה אם אתה מרגיש שאתה כועס תבוא אלי ואני אעזור לך". פשוט לא?

לאחר העונש 

 הקפדה – במידה והורה מתקשה בכך, חשוב שיבוא לעזרתו בן/בת הזוג. במשפחות חד הוריות ניתן להיעזר בדמות חיצונית: סבא, סבתא וחבר.

 פיקוח – יש לפקח על ביצוע העונש בשני ממדים: מעשי – לראות כי הילד מבצע את העונש; רגשי – רצוי לעודד את הילד לשיחה על מנת לומר לו כי דבר לא השתנה בקשר בינו לבין ההורה ולוודא כי תגובתו פרופורציונאלית.

טוב, אני מניח שלאחר תום הקריאה המסקנה היא שעדיף להימנע מענישה שכן זו מהווה עול עבור ההורה יותר מאשר לילד... לאחרים אני מקווה שסייעתי במעט לפשט את הפרקטיקה של הענישה, וכל שנותר הוא לקוות שתזדקקו לה מעט ככל שניתן.