כלים מקצועיים לתקשורת זוגיות – חלק ב'

חלק א' של הכתבה דן בשאלות: מה קורה כאשר אחד או שני בני הזוג מרגישים שמשקיעים יותר מדי בשינוי האופי שלהם למען הזוגיות? על מה למעשה רבים, כשאנחנו רבים 'על כלום'? בחלק זה של הכתבה נראה איך יוצרים שינוי במערך הזוגי

לעיתים, בני זוג לא מאמינים שיש סיכוי לשינוי ולרוב זו גם נבואה שמגשימה את עצמה. כלומר, אם אני לא מאמין/ה שבן/ת זוגי יכול/ה לעשות שינוי, אם זו התפיסה שלי את המציאות, זה גם יהיה המיקוד שלי, כך אראה את הדברים ולמרות הרצון שלי להיות אדם רציונאלי והגיוני, שיודע לנתח דברים, המוח שלי לא יצליח לראות שינוי אצל הצד השני אפילו אם יעשה שינוי גדול, כי אני לא מאמין/ה שהוא/היא יעשו שינוי, אז המוח שלי 'מתוכנת' לגמד, להדחיק ולהתעלם מכל שינוי שאותו אדם יעשה.

אפשר להבין מאיזה מקום נוח ומשתלם לאנשים להאמין שבן הזוג שלהם לעולם לא ישתנה. נכון להאמין שאין סיכוי לשינוי כי כך אין להם ציפייה ומכאן גם אין אכזבה. כלומר, המניע שלהם לא להאמין שיש סיכוי לשינוי הוא זה המעוניין למנוע מהם אכזבה וכאב, אבל כאמור, זו נבואה שמגשימה את עצמה.

הבה נבחן דוגמא

בן הזוג מאחר הרבה הביתה וכל פעם שאשתו מבקשת ממנו "תודיע לי כשאתה מאחר, תשתף אותי במה קורה" הוא היה שוכח; הוא אמר שיחזור בשעה שש בערב וחזר בשעה שמונה מבלי להודיע כלום. בת הזוג חווה את זה כזלזול וחשה שלא אכפת לו ממנה. בתפיסה שלו, איחור לא משדר חוסר אכפתיות או זלזול.

אם ננסה לדרג את המעשה והתחושה, אז המעשה הוא איחור הביתה והתחושה שחוותה האישה היא תחושת חוסר אכפתיות. לאישה, כל סיטואציה של איחור היא בדרגה 10 לחוסר אכפתיות בסולם של 1 עד 10. מצד שני, מבחינת בן הזוג, כל פעם שהוא מאחר הביתה, זה מדורג אצלו כחוסר אכפתיות בדרגה 2 או 3, לכן לא מבין למה אשתו כועסת עליו על זה ולכן אומר לה, "בואי נתמקד במה שחשוב בחיים ונעביר נושא". היא מגיבה ב"הוא אפילו לא מבין כמה חמור מה שהוא עושה" והיא צודקת - הוא באמת לא מבין! כי מבחינתו איחור הביתה היא ברמת חוסר אכפתיות של 2 או לכל היותר 3.

האישה כעסה והתעצבנה והגבר הבטיח לה שהוא מתכוון לעשות שינוי בחיים, לטובתה. ביום הראשון הוא הגיע בזמן, ביום השני איחר בחצי שעה אבל הודיע לפני כן וביום השלישי איחר ב-40 דקות אבל הפעם לא הודיע.
במקרה הזה, האישה בכלל לא מאמינה בשינוי של בן זוגה לטובת המערכת הזוגית וכמו שאמרנו, משתלם לה לא להאמין שיש סיכוי שהוא ישתנה, כדי שלא תצפה לשינוי ולא תתאכזב שוב. בגלל שהיא לא מאמינה בשינוי, החשיבה שלה תתעלם או תגמד את המאמץ שעשה ביום-יומיים הראשונים, כלומר שהגיע בזמן ביום הראשון והודיע על איחור ביום השני.

אני קורא לזה שהוא עשה ממאמץ, לא כי אני לטובתו – אני לטובת שניהם, לטובת הזוגיות. אז למה אני אומר שהוא עשה מאמץ בכך שחזר בזמן? כי כולנו מסכימים שמאמץ הוא תחושה סובייקטיבית ואם הוא לא עשה שינוי זה עד היום, למרות כל מה שאשתו ביקשה ממנו, כנראה שמבחינתו זה באמת מאמץ גדול מאוד.

אבל השאלה החשובה ביותר היא לא היכן הצדק, אלא האם צדק זה מקדם את שניהם במערכת הזוגית: האם זלזול וחוסר הערכה לשינוי שעושה בן הזוג, למרות כל הסיבות שיש לנו להצדיק את עצמנו, הוא רווחי או לא? האם זה מקדם את מערכת הזוגית או לא? התשובה היא לא! לכן במקרה שהדגמנו, האישה לא תעריך את השינוי וכאשר הוא יאחר היא תאמר מילים כמו: "ידעתי שאני לא יכולה לסמוך עליך! אתה סתם מדבר וסתם מבטיח הבטחות" וזה יוכיח מבחינתה כי אין סיכוי לשינוי. אבל האמת היא שהאדם הוא יצור מסתגל להפליא, משתנה הרבה וגם לא פעם מצליח לשנות את הסובבים אותו. לכן מאד יכול להיות שבן הזוג כן יכול לעשות את השינוי.
המלצתי לאישה, אם היום או מחר בן הזוג יאחר, היא להבליג ובהזדמנות הקרובה, כשלשניהם יהיה זמן והם רגועים ומרגישים טוב בקשר לזוגיות שלהם, לפתוח בשיחה ולומר שיש לה קושי עם האיחור ושהיא רוצה לשוחח איתו על זה, שהיא משערת שכבר לא נוח לו, אולי אפילו אין לו כוח לדבר על זה, אבל שאין לה כוונה להאשים או לומר ביקורת, אלא רצון לראות איך אפשר לפתור את זה ולהביט קדימה, לעתיד טוב יותר.

קודם כל, האישה מתחילה בקושי שלה לגבי הנושא וברצונה לשוחח על הנושא. בטרמינולוגיה המקצועית, קוראים לזה 'מסר אני' (I message) - מסר בו האדם מדבר על התחושות שלו ללא האשמה וביקורת כלפי הצד השני.
בשלב השני, היא אומרת שמשערת שכבר לא נוח לו לדבר על זה ואולי אפילו אין לו כוח לדבר על זה. בשלב זה, האישה מודעת לכך שזה משהו שמטריד אותה, אבל גם שדו-שיח זה מטריד ולא נעים גם לבן הזוג שלה. היא יודעת, מודעת ולא מתעלמת שהם התווכחו על הנושא הזה פעמים רבות ומודעת לכך שזה נושא שעלול ברגע לעורר תחושות שליליות ולכן מביעה זאת, מה שעוזר לבן הזוג להרגיש מובן ושמתחשבים בו. זוהי צורה להבעת אמפתיה.

כאשר היא אומרת שאינה מתכוונת להאשים או לומר ביקורת, היא מרגיעה את המצב, מכניסה אותו מראש לעמדת מקשיב ולא מתגונן, בגלל שהיא כבר מראה על ידי המילים בהן בחרה להביע את עצמה שאינה מתכוונת להאשים אותו או להיכנס איתו לעימות.

בשלב זה בן הזוג מרגיש די רגוע וכן מתחיל לחוש שינוי כיוון, כי הוא רגיל לכך שכל דו שיח מסוג זה מתלהט תוך שניות או דקות ספורות ומגיע לידי האשמות ביקורות ומילים לא יפות. כאן הוא חש בשינוי.

בשלב הבא, היא אומרת שרוצה לראות איך אפשר לפתור את זה ולצעוד יחד קדימה. זה השלב בו היא מכניסה מימד של תקווה לדו-שיח שלהם. היא לא מתכוונת לומר לו מה לעשות, מה שגורם לו לפרש את הדברים בצורה שאשתו לא משתלטת עליו ולא מחליטה. להיפך, היא נותנת לו מרחב.

ההדגשה ברצון להביט יחד קדימה על המילה יחד היא מאוד פרקטית ולא שוקעת בבעיה, שכן הרבה פעמים בני זוג יודעים להאשים זה את זה, למצוא בעיות ולנתח את המגרעות אחד של השני, דוגמת "הוא עצלן ולא אכפתי", "הוא אדיש" או "היא פזיזה מדי ופועלת בלי לחשוב", לכל היותר ניתוחים שלנו את המציאות אשר אולי מפעילים קצת את המח שלנו, אבל ללא ספק אמרות המקבעות את המציאות השלילית כפי שהיא ולא מקדמים אותה. אין ספק כי גם ניתוחים עמוקים כמו "זה מה שהוא ראה אצל ההורים שלו" או "כך היא מתנהגת גם עם החברות שלה" הם חסרי כל תועלת, ראשית בגלל שרובנו לא התמקצענו בתחום הנפש כדי לבצע ניתוח מעמיק שכזה ושנית – גם אם הניתוח שלנו מדויק, מה הרווחנו מהגדרת הבעיה והבאת ראיות לאמיתות הבעיה כפי שאנו מבינים אותה?
יותר מדי זוגות מקדישים במריבה או אפילו ויכוח קטן 90% מהזמן לניתוח הבעיה, או גרוע מכך - למבנה האישיות של בן/בת הזוג ורק 10% במציאת פתרון לבעיה. בואו נהפוך את זה! נקדיש 10% מהזמן לבעיה, לניתוחה ולהגדרה שלה ו- 90% מהזמן במציאת פתרון. זה בדיוק מה שהאישה עשתה וזה מה שיצרה במשפט של – בוא נביט יחד קדימה לעתיד טוב יותר ונראה איך אפשר לפתור את הבעיה.

כעת, האישה יכולה לומר שהיא מבינה כי הוא עובד קשה ובמהלך היום אתה לא יכול תמיד לזכור את הרצון שלי. זה מה שנקרא בטרמינולוגיה המקצועית 'המסר הסמוי' – זווית הראייה של בן זוגה עימה היא מזדהה ומבינה, וזה באמת נכון, לא כמס שפתיים.

ממקום זה, אפשר להתחיל לתקשר את הצורך שלה, לדוגמא: "חשוב לי מאוד שכשאנחנו קובעים זמן, שנעמוד בו, או שתודיע לי מראש אם הולך להיות שינוי. אני יודעת שאתה לא מתכוון אבל אני מרגישה חוסר אכפתיות וחבל לי להרגיש ככה". מהמקום הזה, בו בן הזוג מבין ושומע את הדברים, לרוב הוא גם יעשה שינוי קטן – אולי לא יגיע בדיוק בזמן, אבל יגיע מוקדם יותר. כאשר הוא מגיע מוקדם יותר, חשוב מאד לפרגן ולחזק את התחושה החיובית שלו בקשר לשינוי שעשה, כי אם לנו מהצד נראה שהשינוי שעשה הוא פעוט, בעיניו זה לא בהכרח המצב –זה שינוי הרגל (בגלל שהרבה זמן הוא לא עשה זאת).

לכן, כדי לשמר את השינוי, חייבים להוסיף מימד של תחושה טובה – תחושה רגשית שתשמר מצב זה. נעשה את זה במשך שבועיים-שלושה והשינוי שהוא יעשה למען הקשר הזוגי יהיה כזה שלא נצטרך להשקיע בו עוד הרבה, כי זה כבר יהיה חלק ממנו.

מאת: הרב ד"ר (PhD) אייל אונגר, פסיכולוג