דלג לתוכן

העברה ארוטית - על אהבה ותשוקה

המסורת הפסיכואנליטית מעבירה מסר מעורב בנוגע לתגובה האנליטית הנאותה לרגשות אהבה המתעוררים במטפל והמטופל. בכתבה זו נדון בו.

מאת: מערכת אינפומד
תאריך פרסום: 18/09/2012 תאריך עדכון: 27/02/2014
9 דקות קריאה
המסורת הפסיכואנליטית מעבירה מסר מעורב בנוגע לתגובה האנליטית הנאותה לרגשות אהבה המתעוררים במטפל והמטופל. בכתביו של פרויד, האיסור על אקטינג-אאוט של רגשות אלו ברור וחד משמעי. פרויד ראה את ההעברה כחזרה על יחסי אובייקט ילדיים וכהתנגדות לטיפול עצמו, ועל כן הזהיר בחומרה מהשלכות של סיפוק כמיהותיו הרומנטיות והמיניות של המטופל, אשר באות על חשבון היזכרות ביחסי העבר שלו.


יחד עם זאת, רצופה ההיסטוריה הפסיכואנליטית דוגמאות לקשרים רומנטיים ומיניים בין אנליטיקאים למטופלות וביניהם קארל יונג וסבינה ספירלין, אוגוסט אייכהורן ומרגרט מאהלר ומערכות היחסים של קארן הורני ופרידה פרום רייכמן. פרויד עצמו אף המליץ למטופל האנליטיקאי שלו, פרינץ הוראס, להתגרש מאישתו ולהינשא לאחת ממטופלותיו. במקרים אלו, נטען בדרך כלל על ידי האנליטיקאים כי מדובר ב"אהבה אמיתית" אשר ההנחות הנוגעות ליחסי העברה-העברה נגדית אינן חלות עליה.


ספרות אנליטית רחבת היקף התמקדה בשאלת השוני בין אהבה המתפתחת במסגרת האנליטית לאהבה המתפתחת מחוץ לה.


ברנר (1982) טען כי לא קיים שוני בין האהבות, ואילו ברגמן (1985-6) טען כי השוני הוא בכך שאהבה המתפתחת באנליזה הינה פרימיטיבית ותלותית יותר.


שאפר (1977) טען כי אהבת העברה הינה בעלת טבע כפול: מחד, היא מהווה גרסא חדשה של יחסי אובייקט קדומים ורגרסיביים ומאידך יש בה אספקט של יחסים חדשים ואמיתיים המותאמים למסגרת הטיפולית. לתפיסתו, הבעיה המרכזית הניצבת בפני האנליטיקאי היא עריכת אינטגרציה לשני האספקטים של אהבת ההעברה באופן פרשני אפקטיבי.


פרויד עצמו נשמע אמביוולנטי לגבי נושא זה בטקסט מ-1915 בו הוא טען כי אהבה כוללת גרסאות מחודשות של יחסי אובייקט ילדיים, אך כי כל אהבה למעשה מאופיינת כך, אם כי אהבת ההעברה הינה פחות חופשית מאהבה "נורמלית". מסקנתו כי אהבת העברה אינה שונה באופן מהותי מאהבה אחרת נבעה, ככל הנראה, ממאבקו להציג את אהבת ההעברה כביטוי של התנגדות.

לאור זאת מציעה פרידמן (1991) כי התייחסותו השונה בכתבים הטכניים הושפעה מניסיונו להגדיר מחדש את אהבת ההעברה כמוקד הטיפול במקום לראותו כהתנגדות הממוקדת במניעת עלייתם של זיכרונות. רגשות העברה עוצמתיים, אם כן, לא יכלו עוד להיתפס כאמצעי למניעת אסוציאציות חופשיות בלבד, כי אם כגילויים חשובים המייצרים אנאקטמנט בלתי מותאם ובלתי אינטגרטיבי.


פרויד זיהה כי התביעה מלאת התשוקה של אהבת ההעברה מציעה למטפל הצצה בכמיהות ילדיות עוצמתיות כלפי דמות ההורה, והבין כי זהו טבעם ה"אמיתי" של רגשות האהבה, אשר הופך אותם למשמעותיים כל כך לחקירה האנליטית. אולם, "אמיתיותם" של רגשות אלו, חיונית ככל שתהיה, הינה חרב פיפיות. היא מפתה אותנו לפעול במקום לשקף ולפרש. כמיהה עזה לאהבה וסיפוק מיני נוטות לבלבל את המטפל.

בקצה הקיצוני של הרצף אנו רואים דוגמאות כגון הדוגמאות ההיסטוריות בהן המטפל והמטופל לא רואים כל אפשרות מלבד מימוש האהבה. באזור הפחות קיצוני אנו רואים ביטויי אנאקטמנט מתונים יותר המערבים סיפוק העברתי חלקי הקשור בשיתוף הפעולה הלא מודע של המטפל עם יחסי אובייקט מופנמים של המטופל המתעוררים במסגרת האנליטית.

לטענתו של גבארד, הניסיון להבחין באופן חד משמעי בין אהבת העברה לאהבה שמחוץ למסגרת הטיפולית מחמיץ את הנקודה המרכזית. כפי שפרויד טען, ההבדלים מינוריים כאשר שני סוגי האהבות מערבים רגשות חדשים לאובייקט חדש והתקה של רגשות עבר שהופנו כלפי אובייקטים מוקדמים. כפי שטענו שאפר וברנר, השוני הוא בכך שהמטפל מחזיק ומטפל ברגשות אלו באופן שונה.


הגישה הטכנית האופטימלית להתמודדות עם אהבת העברה תלויה ביכולת המטפל לשקם את יכולתו לשאת את הטיפול לאחר שהונע לגילום סוגי האנאקטמנט השונים שנכפו עליו. אהבה ותשוקה עשויות לגרום לחרדה, עוררות, גועל, סבל, כעס וכן להוביל לכניסה לתפקיד של אובייקט חדש שעליו לפצות על כשלי האובייקטים בעבר. אנליטיקאים המתמודדים עם אהבת העברה צריכים להיות מודעים ליכולתם של רגשות אלו לעורר נטייה לאנאקטמנט, ובהתאם לכך לחתור בזהירות להשגת עמדה בה הם גם משתתפים בחוויית המטופל וגם צופים בה.
נקודה משמעותית נוספת שיש להדגיש היא כי אהבה ותשוקה יכולות להימצא בדיסוציאציה באהבת העברה ועשויות לעורר תגובות שונות במטפל.


דוגמא קלינית


גבארד טוען כי הנטייה להציג בספרות מקרים של אהבת העברה של מטופלת כלפי מטפל גבר מטעה, וייתכן ונובעת מחרדות הומוסקסואליות של המטפלים. בהתאם, הוא בוחר להציג במאמרו מקרה של העברה ארוטית של מטופל גבר אליו , מתוך הנחה כי סוג זה של אהבת העברה הינו שכיח לא פחות.


גבארד מציג מטופל בן 24, רווק, אשר פונה לאנליזה מאחר ומעולם לא היה בקשר זוגי או מיני. הפעילות המינית היחידה בה לקח חלק כללה אוננות מול סרטים פורנוגרפיים הטרוסקסואליים והומוסקסואליים בהם צפה בדרך כלל בתאי צפייה של חנויות מין.


עם תחילת הטיפול תיאר המטופל כיצד התאמן בביתו, תוך שכיבה על המיטה, בהעלאת אסוציאציות חופשיות, וביטא את ציפייתו מהמטפל שלא להפריע לרצף האסוציאטיבי שלו. בתקופת הטיפול הראשונה חש גבארד כי המטופל משתמש גם באנליזה באופן "אוננותי"- נראה היה כי המטופל מעדיף לשהות עם עצמו גם באנליזה ולא ליצור עמו קשר של ממש. כאשר החל המטופל לחקור את העדפתו שלא לתת למטפל לגלם חלק משמעותי יותר בטיפול, הוא החל לבטא פחד מענישה אשר התברר עם הזמן כמשאלה לענישה. הוא החל לתאר פנטזיות מיניות על המטפל אשר כללו יחסי מין ובליעת הזרע של המטפל וכן יחסי מין אנאליים עם גוון של ענישה.

המטופל אמנם תיאר גם פנטזיות הטרוסקסואליות וגם פנטזיות הומוסקסואליות, אך מרבית הפנטזיות כללו תסריטים בהם הוא מילא תפקיד פאסיבי אל מול גבר אקטיבי וגברי מאוד. במקביל, זיהה גבארד בטיפול כיצד סקרנותו האנליטית של המטופל פוחתת והוא הופך פאסיבי יותר ויותר, בעוד שהוא עצמו הופך אקטיבי, כועס וחודרני יותר באופן בו הוא מפרש. כך, נוצר בטיפול דפוס סאדו-מאזוכיסטי הדומה מאוד לדפוס הפנטזיה של המטופל.





נקודת המפנה בטיפול חלה כאשר תיאר המטופל חיבור חזק לסצנה מסוימת מהסרט 'חנות קטנה ומטריפה': הוא תיאר את הנאתו של מטופל מאזוכיסט מביקור אצל רופא שיניים בעל נטיות סאדיסטיות. בתגובה, הציע גבארד כי האנליזה והפירושים שלו נחווים עבור המטופל כתקיפות סאדיסטיות המביאות לסיפוק מיני מאזוכיסטי. כמו כן, הוא הציע כי כשם שהמטופל הפונה לרופא השיניים אינו מעוניין בהפסקת כאב השיניים אלא בכאב שיוצר הטיפול, כך גם אינו משתמש המטופל באנליזה כאמצעי להפסקת מצוקה רגשית אלא כאמצעי לקבלת פירושים מכאיבים וחודרניים המייצרים סיפוק מאזוכיסטי.

בתגובה לפירוש זה, תיאר המטופל כי יש בו חלק שאכן רוצה להמשיך להיות מעונה על ידי האנליזה כדי לשמר את הקשר עם המטפל וקישר דפוס זה ליחסיו עם אביו שעזב אותו בגיל חמש כאשר יצא למלחמת ויאטנם. לאחר עזיבת האב, הפך המטופל ל"גבר של הבית" וחש חסרון משמעותי באב ש"ימלא אותו בגבריות". המטופל הביע את כמיהתו לכך שהמטפל יהיה עבורו אב שלא עוזב, לא מותיר אותו "גבר" מלא כוח, אלא ממלא אותו בגבריות באמצעות זרעו.


לאחר פגישה זו, חלם המטופל כי הוא צופה בטלוויזיה בסרט בו ילד מבצע באביו מין אוראלי, עד שנכנסת האם לחדר ומכבה את הטלוויזיה. דרך האסוציאציות שהעלה המטופל לחלום, הבינו המטופל והמטפל את תחושת החסך בהזנה הורית והמטופל תיאר פנטזיות על קיום יחסי מין עם שני הוריו בו זמנית.


בפגישה שלאחר תיאור החלום, סיפר המטופל כי התקשה להגיע לפגישה האנליטית מאחר והוא חש מאוהב במטפל. הוא תיאר תחושה מוזרה ובד בבד תחושה של גדילה כאשר דיבר עם המטפל בפגישה הקודמת על שעת המפגש הבאה "כאילו היו לנו יחסים לא אנליטיים".


בתגובה לוידוי של המטופל על אהבתו, ניסה המטפל לבחון את האפשרות שתחושות אלו קשורות בביטויי האהבה בין המטופל לאביו שביקר אותו בסוף השבוע. לאחר מכן, הוא חש כי חוסר הנוחות שלו לנוכח רגשות אלו הם שהביאו אותו להסיט את המוקד מהיחסים הטיפוליים ליחסים של המטופל עם אביו. הוא הרהר בכמיהה שלו עצמו לביטויי אהבה של אביו וחש כי הרגשות המתעוררים בטיפול מציפים וקשים להכלה.


המטופל העלה אסוציאציות נוספות לחלום ותיאר את התחושה שאמו תמיד עמדה בינו ובין אביו. כמו כן, הוא ציין כי קל יותר להתייחס לתשוקה המינית מאשר לרגשות האהבה שהוא חש, וגבארד הבין כי שיתף פעולה עם המטופל מתוך תחושה שאמנם לא קל לדבר על חרדות ודפוסים סאדו-מאזוכיסטיים, אך קשה הרבה יותר לדבר על אהבה ועל יחסים.


בהמשך העבודה האנליטית הלכה והתבססה הבנת אהבת ההעברה כביטוי לכמיהה ליחסים מספקים וממלאים יותר עם האב. בשלב זה החל המטופל להיפגש עם נשים אך כאשר גבארד ביטל פגישה עקב מחלה תיאר פחד מפני אובדן האהבה, וחשש שאיבד את אהבת המטפל עקב יציאותיו עם נשים. בשלב זה עלו בטיפול תחושות ופנטזיות הנוגעים לכמיהה לאם ולפחד מתגובת האב, לצד כמיהה לקשר בלעדי עם האם/מטפל אשר יספקו הזנה מלאה. בנוסף הלכה והתבססה בשלב זה ההבנה כי המטופל מתייחס לאנליזה לא כאמצעי להתקדמות ולפתרון בעיות ביחסים שמחוץ לאנליזה, כי אם כמטרה בפני עצמה המכוונת להשגת סיפוק. בתגובה, תיאר המטופל את הרגשתו כי אהבתו תובענית והרסנית, ועשויה למצוץ את כל החיות ממושאי אהבתו.

יחד עם זאת, הוא תיאר את יחסיו עם המטפל כמיוחדים, ביטא תחושה כי הוא מיוחד מאוד עבור המטפל, ועל כן חווה פחד עז מפני אובדנו של קשר ייחודי זה כאשר החל להתקדם ולבסס מערכות יחסים זוגיות הטרוסקסואליות. בשלב זה הובנה ההעדפה לפורנוגרפיה כהגנה מפני רגשות של אבל ואובדן הנלווים ליחסים של ממש. המעבר מעמדה של צופה לעמדה של משתתף פעיל ביחסים לוותה באיום של אובדן קטסטרופלי, פחד נטישה ואימה מפני מוות בטרם עת.


עם סיום הטיפול, כאשר נמצא המטופל בזוגיות הטרוסקסואלית שאינה מלווה בחרדת סירוס, הובנה אהבת ההעברה ההומו-ארוטית כהימנעות מתחושות הצער והאבל הכרוכות בתנועה לעבר קשר הטרוסקסואלי בוגר.


דיון


פרסון (1985) זיהתה כי לא פעם מוחלפים הביטויים העברה ארוטית ואהבת העברה. היא מגדירה העברה ארוטית כ"עירוב של רגשות ארוטיים, רכים ומיניים אותם חווה המטופל/ת כלפי המטפל/ת, אשר מהווים חלק מהעברה חיובית". המקרה שהוצג על ידי גבארד מדגים שרגשות מיניים ואוהבים לא בהכרח מופיעים באותו הזמן ובאותו ההקשר. כמיהותיו המיניות של המטופל הקדימו את הופעת האהבה. בפועל, הסקסואליזציה הגלויה של ההעברה שירתה פונקציות הגנתיות רבות אשר אחת מהן הייתה הימנעות מרגשות אהבה עזים המקושרים לאכזבה הורית קשה.

ניתן לראות את הסקסואליזציה של המטופל כווריאציה של מה שבלום (1973) כינה העברה ארוטית: וריאציה המאופיינת בעיסוק יתר ארוטי במטפל שהינו בעל אופי אינטנסיבי, חזרתי וכוללני שהוא יותר אגו-סינטוני מההעברות הארוטיות השכיחות. חלק מהחוויות מפניהן מגנה העברה ארוטית על המטופל הנוירוטי, על פי בלום, הן עוינות, אובדן ופגיעה נרקסיסטית אשר היו מצויות כולן אצל המטופל הנוכחי.


השלב הארוטי באנליזה עירב אנאקטמנט סאדו-מאזוכיסטי בו בוטאה הפנטזיה המינית ללא רפלקציה או תנועה באנליזה. כהן (1992) זיהה כי מטופלים מסוימים הסובלים מתלות פתולוגית אינם יוצרים חזרה העברתית המכוונת להשגת שליטה או אינטגרציה, אלא לשימור הסטטוס-קוו והגנה על עצמם מפני סכנות סמויות. המטופל שבדוגמא התייחס לחזרתיות כאל מטרה בפני עצמה ולא כאל תופעה המעוררת סקרנות אנליטית, מאחר וזו הגנה עליו מפני מודעות מכאיבה לנפרדות מהמטפל שלו.


כהן (1992) זיהה כי "מטופלים העושים שימוש עוצמתי בסקסואליזציה יטו להבטיח לעצמם כי הם מסוגלים להפוך את המטפל, באמצעות פיתוי, לאובייקט הורי אידיאלי ואומניפוטנטי, כאשר אשליה זו למעשה מגינה על המטופל מפני נטישה והשארות לבד עם אינטרוייקט אמהי מאיים".


כל עוד התאפשר למטופל לערב את המטפל באנאקטמנט מסוג זה, הוא נמנע מאימת החזרה על החוויה האדיפלית של המצאות במיטה עם האם בעוד שהאב נמצא הרחק משם, במלחמה. עמדת הכניעות המאזוכיסטית אף אפשרה לו להדחיק רגשות של ניצחון אדיפלי המלווים בחרדת סירוס ורגשות הרסניים של זעם על האב שעזב אותו. כך, ניתן להמשיג את התנגדות המטופל לשינוי או תנועה באנליזה כסירוב לנטוש את תביעתו לכך שהמטפל יהיה ההורה שלו.


האנאקטמנט באנליזה שהוצגה מדגים את התפקיד הדואלי שממלאת ההעברה הארוטית מצד אחד כהתנגדות המתבטאת בחסימת עלייתם של זיכרונות, בהתאם לתפיסתו המקורית של פרויד, ומצד שני המאפשרת חשיפה של דפוסי יחסי אובייקט משמעותיים. הלחץ שיצרה ההעברה כיוון לפעולה לא אינטגרטיבית המנוגדת למטרות האנליטיות של המשגה מחודשת, רפלקציה והתבוננות. באמצעות יצירת הקשר במסגרתו יכול היה המטופל לבטא את כמיהותיו הארוטיות, הובהר כי הכמיהות יהיו מתסכלות ולא מסופקות, כאשר הפרדוקס הייחודי לדוגמא קלינית זו הוא הסיפוק המזוכיסטי שתסכול המשאלות יצר. במקביל, גילם המטופל תפקיד סדיסטי דרך הסירוב להשתמש בפירושים באופן יעיל ותורם.


הדוגמא הקלינית הוצגה על מנת להדגיש שהדיון המרכזי אינו ההבדל בין אהבת העברה ל"אהבה אמיתית" אלא אופן השימוש היעיל במשאלות ההעברתיות במסגרת האנליטית. המטפל נדרש להימצא בעמדה דואלית של הכרה במשאלות שהודחקו קודם לכן לצד חקירה ושיקוף של משמעותן של משאלות אלו.


מצב זה דומה למצב שתיאר סטרבה (1934) בהתייחסו לדיסוציאציה באגו. בעוד שחלק אחד של האגו מציג תביעות חזקות, חלק אחר של האגו מקיים עם המטפל ברית המכוונת לחקירה אינטלקטואלית. כאשר מתקיימת העברה ארוטית המטופל אינו מסוגל לשמר מצב דואלי זה ורואה סיפוק של המשאלות כאלטרנטיבה הקיימת היחידה. במצב זה, טבע ה- as-if של הטיפול אובד והמטלה הקשה עמה מתמודד המטפל היא ייצור מחדש של התחושה כי הרגשות אמיתיים, כלומר קשורים ביחסים האנליטיים, ובו זמנית לא אמיתיים מאחר והם מותקים אל המטפל מיחסי אובייקט קדומים. כלומר, יש צורך בהיווצרות עמדה דואלית שתהווה איזור חוויה אשר כונה על ידי אוגדן (1986) "מרחב אנליטי".

אתגר זה קשה במיוחד מאחר והלחץ הטראנספרנסיאלי מגרה תגובות העברה נגדית ארוטיות המלוות בתחושה כי מדובר בתגובת אהבה "אמיתית" ולא בקאונטר-טראנספרנס. העברה נגדית ארוטית היא רק אחת התגובות האפשריות להעברה הארוטית. בדוגמא הקלינית, למשל, חש המטפל לעיתים גם סאדיסט, מרוחק כמו האב שאינו יכול לשאת את אהבת ילדו או "מיובש" על ידי תובענותו של המטופל. מנגד חש המטופל, בדומה למטופלים הסכיזואידים שתיאר פיירברן, כי כמיהותיו האוראליות אינטנסיביות עד כדי הרס של האנשים האהובים עליו.


תהליך זה בו נגרר המטפל לתפקיד מסוים ביחסים הטיפוליים תואר באופן מקיף כהזדהות השלכתית (אוגדן, 1979), כתגובתיות תפקיד (סנדלר, 1976) וכאנאקטמנט (Chused, 1991), ונחשב לתהליך דרכו ניתנת למטפל הזדמנות לתפוס את חווייתו הפנימית של המטופל. על מנת שאפשרות זו תגיע לכדי מימוש , על המטפל לנוע בין עמדה אינטרה לאינטר פסיכית. כלומר, עליו להיות בעל גישה הן לרגשות האינטנסיביים שלו והן לאלו של המטופל כדי שיוכל לפרש את הקונפליקט. בו זמנית כמובן, יש לקחת בחשבון כי לא כל תגובת העברה נגדית ארוטית קשורה במטופל, וכי גם למטפל עצמו יש השפעה על יצירת תגובות ההעברה וההעברה הנגדית הארוטית.


עבור מטפלים רבים החוויה של להיות נאהבים באינטנסיביות על ידי מטופליהם עשויה להיות פחות נוחה מהיותם מושא לתשוקה מינית. רובינו גאים בעצמנו על יכולתנו להכיר באספקטים השליליים של האהבה הארוטית, אולי משום שקל לנו יותר לשאת כעס, קנאה ושנאה מאשר הבעה נקייה של אהבה. רבים מאיתנו בחרו שדה מקצועי בו חלק גדול מהיום שלנו מאפשר לנו להיות נתונים בעמדה של ריחוק מקצועי בעוד שאחרים נחשפים בפנינו. אולם האינטימיות והעוצמות של ההעברה הארוטית מאיימות לערער את המבנה העדין של ריחוק מקצועי זה. המנוח העברה ארוטית מרגיע אותנו, אך לשמוע מטופל מתוודה על אהבתו נשמע אישי כל כך וקרוב מכדי להיות נוח עבורנו. העיסוק האובססיבי בהבחנה בין אהבת העברה לאהבה "אמיתית" עשוי לשקף, אם כן, את משאלתנו לכך שהרגשות אינם "אמיתיים" ולכן אינם באמת נוגעים אלינו.


ביבליוגרפיה

Glen O. Gabbard, M.D. On love and lust in erotic transference. Journal of the American psychoanalytic association, 42: 385-403. 1994.
מאת: מערכת אינפומד

האם המאמר עניין אותך?

רופאים בתחום
 נדיה רוזנקוביץ'
נדיה רוזנקוביץ' פסיכולוגיה קלינית
ד"ר אילנה רבין
ד"ר אילנה רבין פסיכולוגיה קלינית
 גזית וקס
גזית וקס פסיכולוגיה קלינית
הצטרפו לניוזלטר השבועי של אינפומד

שאלות מתוך פורום מיניות וטיפול מיני

בניהולו של ד"ר יצחק צחי בן ציון
X
שדות המסומנים ב-* הינם שדות חובה

צור קשר

פרטים אישיים
פרטי הפנייה
תודה על פנייתך, אנו נשוב אליך בהקדם!

חזור לעמוד הבית
באנר הצטרפות

רופא, אתה עדיין לא חלק מאינדקס המומחים שלנו?

שווה לך להצטרף!
youtube ערוץ הוידאו של
Infomed
הפייסבוק
שלנו
instagram האינסטגרם
שלנו