האח החדש הגיע הביתה והבכור סובל מהתקפי זעם? יש מה לעשות

ילדתי לפני חודשיים, וכמו שממליצים המומחים - עשינו הכנה לבכור שלנו בן השלוש שעומד להיות לו אח חדש. היינו בטוחים שהוא יקבל אותו בשמחה, כי הוא באמת ילד טוב, אבל זה לא קרה. קיבלנו ילד אחר לגמרי, עם התקפי זעם, שכועס ואפילו דורש "תחזירו את התינוק לבית החולים!". איפה המלאך שהיה לנו בבית, ומה עושים כדי שהוא יחזור?

נכון שאי אפשר באמת לעשות הכנה להורות, לא משנה כמה ההורים שלנו והחברים שלנו יספרו לנו איך זה להיות הורים?! עד שלא נהפוך להורים בעצמנו לא נוכל להבין זאת. כך גם אי אפשר לעשות באמת הכנה לילד בן שלוש שעומד להיוולד לו אח, ולצפות שהוא יבין זאת ויתנהג בדיוק כמו שאנחנו מצפים, לא משנה כמה נסביר לו וכמה ספרי ילדים בנושא נקריא לו. כי עד כמה שההכנה הזו חשובה – כמו שאנחנו עושים הכנה ללידה - היא לא יכולה להכין באופן מוחשי לדבר האמיתי. לכן אמנם לא נוותר על ההכנה, אבל גם קשה לצפות שהילד שלנו יישאר בדיוק כפי שהיה.

מדוע הוא לא יישאר כזה? כי החיים כמו שהוא הכיר אותם לא נשארו כאלה. חייו השתנו ברגע. היה לו חוזה עם החיים שאומר שאמא ואבא הם רק שלו, זמינים לו בכל עת, שהוא הנסיך בבית. וגם אם מאוד השתדלנו שלא לפנק אותו יתר על המידה - הוא הילד היחיד שלנו. ופתאום ברגע אחד הוא הודח מכס המלכות. פתאום מבקשים ממנו לחכות בסבלנות, להתחשב ולדחות סיפוקים; פתאום דורשים ממנו להיות "הגדול" – לעזור, להתאפק, לעשות דברים בעצמו. פתאום אנחנו לא יכולים לגשת אליו מיד בכל רגע שהוא מבקש ולשחק רק איתו, כי אנחנו עסוקים עם התינוק. החיים שלו השתנו לחלוטין, לא פלא שהוא השתנה - הוא מחפש את המקום שלו מחדש בעולם.

איך לעזור לו למצוא את המקום הטוב שוב? להתמקד בטוב. בדברים הטובים שבו, בתכונות הטובות שלו, במעשים הטובים שלו, בכמה שהוא גדול ובוגר, בכמה שהוא עוזר לנו ובכמה שאנחנו מודים לו. לא לקחת כמובן מאליו כאשר הוא עושה דברים בעצמו, אלא להודות ולחגוג את זה, לספר זה לזו (אנחנו ההורים), לסבא וסבתא, לשכנים ולגננת (באוזניו) - איך הוא לובש לבד את המעיל, איך הוא הביא את החיתול לתינוק, איזה ציור מקסים הוא צייר היום בגן. לתת המון התייחסות להתנהגויות החיוביות שלו, ומעט מאוד התייחסויות להתנהגויות המפריעות (פחות לכעוס, פחות להעניש, פחות לאיים). ככל שהוא יקבל את ההכרה הזו מכם, הוא יזדקק פחות להתנהגויות המפריעות כדי לקבל את המקום שלו בבית. תשאלו: אם לא נעיר לו על ההתנהגויות המפריעות, איך הוא ילמד שזה לא מקובל? הוא ילמד בדיוק בדרך הזו. כי הוא לא יקבל על זה את תשומת הלב שהוא ציפה לקבל. זה לא תרופה של זבנג וגמרנו והשינוי לא קורה ברגע, אבל זה תהליך מתגמל מאוד.  

ואם היה לכם ילד מלאך בבית, כזה שעושה כל מה שמצפים ממנו - אולי זה דווקא טוב שהוא מתנסה עכשיו במקום קצת אחר. גם אחרי התהליך של העצמת הדברים הטובים אצלו הוא לא ישוב בדיוק לאותה נקודה, אלא יהיה בו תמהיל קצת יותר מאוזן של מלאכיות ושובבות. כי ילד מלאך הוא ילד מרצה, וילד מרצה הוא ילד שאולי עושה כל מה שמצפים ממנו - אבל לא עושה מה שהוא עצמו רוצה. והרי בטווח הרחוק לא היינו רוצים ילד שאין לו רצון משלו, שאין לו דעה עצמאית ושלא עומד על שלו, נכון? 

רוני לנגרמן-זיו, היא מאמנת אישית להורים מוסמכת מכון אדלר ומנחת קבוצות. לעמוד הפייסבוק של רוני