הפרעות בבלוטת התריס במהלך ההריון: הנה מה שחשוב לדעת

בלוטת התריס היא איבר בצורת פרפר שגודלו מספר ס"מ. הבלוטה ממוקמת בחלקו התחתון של הצוואר והיא אמונה על הפרשה של הורמוני התריס המעורבים במגוון תהליכים במערכות שונות בגוף. שינויים בתפקוד בלוטת התריס שכיחים במהלך ההריון, בייחוד בשלבים הראשונים להתפתחות העובר. שינויים אלה יכולים להוביל להתפתחות של  תת פעילות של בלוטת התריס (המכונה גם תת תריסיות, היפוטיירואידיזם), או ליתר פעילות של בלוטת התריס (יתר תריסיות, היפרטיירואידיזם).

Prostock-studio |Shutterstock

שלב אחרי שלב: כך חוסר איזון בבלוטת התריס משפיע על תקופת ההריון והלידה

- התקופה שלפני ההריון
בקרב נשים הסובלות מתת פעילות או יתר פעילות של בלוטת התריס שאינן מאוזנות, עלולים להתעורר קשיים בכניסה להריון. לכן, חשוב לזהות את התופעות ולטפל בהן בשלבים מוקדמים. עם זאת חשוב לדעת כי בדרך כלל מדובר בחוסר איזון קל שלרוב לא יהווה בעיה משמעותית וידרוש מעקב בלבד.

במקרים שבהם מופיעים תסמינים שונים האופייניים לתת פעילות של בלוטת התריס (כמו עייפות, אי סבילות לקור, נטייה לעצירות ועליה בלתי מוסברת במשקל), או תופעות הקשורות ביתר פעילות של הבלוטה (לרבות אי סבילות לחום, דפיקות לב מואצות ועלייה בלתי מוסברת במשקל), מומלץ לפנות לרופא אנדוקרינולוג לאבחון ולקבלת טיפול מתאים.

- במהלך ההריון
בשבועות הראשון להריון מתרחשים שינויים חדים בתפקוד בלוטת התריס . שינויים אלה נובעים מגירוי מוגבר של הבלוטה מחד, וצריכה מוגברת של הורמוני התריס מצד העובר והאם מאידך.
ללא טיפול מתאים, תת פעילות של בלוטת התריס עלולה להוביל לסיבוכי הריון אימהיים, בהם רעלת הריון, לידה מוקדמת, היפרדות שליה ודימום מוגבר לאחר הלידה. גם תת פעילות קלה נמצאה בעבר כקשורה בסיבוכי הריון שונים, אך בשיעור נמוך יותר.

יתר פעילות קלה של בלוטת התריס שכיחה מאד בהריון ונחשבת למעשה לשינוי פיזיולוגי שגרתי. לרוב, יהיה קשה להבחין בבעיה מאחר שתסמיניה דומים לתסמינים האופייניים המתפתחים בתחילת ההריון.
מנגד, יתר פעילות משמעותית קשורה לסיבוכי הריון שונים, כמו הפלה, לידה מוקדמת ורעלת הריון.

התקופה שלאחר הלידה
הפרעות בתפקוד בלוטת התריס, הן תת פעילות והן יתר פעילות, שכיחות לאחר הלידה ועלולות לגרום להחמרה בתופעות הנוטות להתפתח בתקופה זו, כמו עייפות ושינויי מצב רוח. לצד זאת, תת פעילות עלולה להוביל גם לקושי בהנקה.
מלבד הפרעות מוכרות אלה, בקרב נשים רבות לאחר לידה מתפתחת דלקת של בלוטת  התריס. דלקת זו מאופיינת במהלך דו שלבי, כאשר בתחילה תתפתח יתר פעילות (הנמשכת לרוב מספר שבועות) ולאחר מכן תתפתח תת פעילות (שעלולה להימשך מספר חודשים).

האם חוסר איזון של בלוטת התריס עלול להשפיע גם על העובר? 

העובר מתפתח בגוף האם ועל כן הפרעות בתפקודם של איברים שונים בגוף האימהי, ובהם גם בלוטת התריס, עלולות להשפיע על העובר. מידת ההשפעה תלוי בחומרת ההפרעה אצל האם.
כך לדוגמה, תת פעילות משמעותית עלולה להוביל להפרעה התפתחותית, גופנית ושכלית בעובר. תת פעילות קלה נמצאה במחקרים מסוימים כקשורה לסיכון מוגבר לפגיעה בילוד, במיוחד בקרב נשים עם עדות למחלה אוטואימונית של בלוטת התריס (מחלת השימוטו).
יתר פעילות משמעותית נקשרה להפרעה בגדילה של העובר. לעיתים, בשל מעבר של נוגדנים מסוימים דרך השלייה, עלולה להתפתח יתר פעילות של הבלוטה גם בעובר. לעומת זאת, אין הוכחות לכך שיתר פעילות קלה מביאה לפגיעה בעובר.

איך ניתן לבדוק את תפקוד הבלוטה במהלך ההריון או לפניו ומה משמעות התוצאות? 

תפקוד בלוטת התריס נבדק בבדיקת דם שגרתית המתבססת על מדידת רמת הורמון ה- TSH (הורמון המגרה את בלוטת התריס לייצור של ההורמונים האופיניים). בישראל מקובל לבצע בדיקת TSH בתחילת הטרימסטר הראשון, ולפי הצורך גם מדידת רמות ההורמונים T4  ו-  T3 (הורמונים המיוצרים על-ידי הבלוטה ולוקחים חלק בתפקודים שונים בגוף, למשל חילוף החומרים).
למרות זאת, אבחון מדויק של תפקוד הבלוטה באמצעות בדיקות מעבדה בלבד מורכב, מאחר שפעילות בלוטת התריס גוברת בתחילת ההריון ולא קיימים ערכי נורמה מדויקים להורמון ה-TSH בשלבי ההריון השונים. לצד זאת, גם מדידת רמות הורמון ה-T4  במהלך ההריון אינה מדויקת, זאת עקב השפעה של חלבונים שונים על התוצאה. על כן, כדי לבצע אבחון מדויק ולהבדיל בין שינויים פיזיולוגיים להפרעה בבלוטת התריס הדורשת טיפול, נדרש שילוב של הערכה קלינית ומעקב הדוק.

מהן דרכי הטיפול במצבים של חוסר איזון בבלוטת התריס במהלך ההריון? 

הטיפול בתת פעילות של הבלוטה במהלך ההריון זהה לזה הניתן לכלל המטופלים/ות וכולל מתן של הורמון תריס בכדורים (אלטרוקסין, יוטיירוקס או סינטרואיד).
לעומת זאת, הטיפול ביתר פעילות של בלוטת התריס לקראת הריון ובמהלכו מורכב יותר בשל חשש מהתפתחות מומים.
לכן תרופות אלו ניתנות רק במקרים של יתר פעילות משמעותית (כזו המהווה סיכון לאם או לעובר), תוך מעקב תכוף ובמינונים נמוכים. למעשה, במקרים רבים ניתן לנסות ולהפסיק את הטיפול במהלך הטרימסטר השני או השלישי, ולהסתפק במעקב בלבד עד ללידה.