תת פעילות של בלוטת התריס

הסיבה העיקרית להתפתחות של היפותירוידיזם היא מחלת השימוטו, מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את בלוטת התריס והורס אותה.

סיבות נוספות כוללות התפתחות של תת פעילות זמנית לאחר הלידה, קרינה לאזור הצוואר, דלקת של הבלוטה בעקבות מחלה נגיפית, ניתוח להסרה של הבלוטה כולה או חלק ממנה, תרופות אשר פוגעות בפעילות הבלוטה כמו פרוקור ואינטרפרון, מחסור או עודף ביוד.

באופן נדיר פגיעה ביותרת המוח וההיפותלמוס עלולה לגרום לתת פעילות שניונית של בלוטת התריס.

כמו כן, הבעיה יכולה להיות מולדת, בשל חוסר פעילות או חוסר התפתחות של בלוטת התריס, או התפתחות הבלוטה שלא במקומה הרגיל, דבר שפוגע בתפקודה התקין. 

האבחון של הבעיה מתבצע באמצעות בדיקת דם, לעיתים אפילו בדיקה שגרתית עשויה לגלות את הבעיה באופן מקרי, או כאשר הבדיקה נלקחת לצורך בירור מקור העייפות, החולשה והדיכאון. 

כאשר לא מטפלים בבעיה בצורה ראויה, עלולות להתפתח מספר בעיות בריאותיות:

• גויטר/זפק – גדילה של בלוטת התריס בשל הגירוי המתמשך של הבלוטה. גדילה זו של הבלוטה עשוי להפריע בבליעה או בנשימה במקרים קיצוניים.

• בעיות לבביות – בשל עליה ברמות ה-LDL בדם, הידוע ככולסטרול הרע, מתפתחות מחלות לב שונות ואי ספיקה לבבית.

• בעיות בבריאות הנפש – דיכאון יכול להתפתח בשלב מוקדם של המחלה, ואף עלול להחמיר עם הזמן. כמו כן, האטה של הפעילות השכלית יכולה גם היא להתרחש.

• נוירופתיה פריפרית – כאשר הבעיה אינה מטופלת לאורך זמן, נזק למערכת העצבים ההיקפית עלול להופיע. הבעיה שנוצרת גורמת לכאבים ולתחושת קהות ונימול בגפיים ובאזורים המושפעים.

• בצקת רירית (myxedema) – תופעה נדירה ומסכנת חיים, אשר עלולה גם היא להתרחש במקרה של חוסר טיפול מתמשך בתת פעילות של בלוטת התריס. התופעה מתבטאת באי סבילות קיצונית לקור וירידה במצב ההכרה, אשר מתפתחת לתרדמת עמוקה ואובדן הכרה. תרדמת עשויה להתפתח בחולים הסובלים מתת פעילות של בלוטת התריס שאינה מטופלת כאשר הגוף נמצא במצב דחק כמו במקרה של שימוש בחומרי הרדמה או של זיהום.

• הפרעות בפוריות – רמות נמוכות של הורמון התריס יכול להוביל להפרעה בביוץ, שמובילה בתורה לבעיות בפוריות.

• בנשים הרות עם תת פעילות של בלוטת התריס שאינה מטופלת, קיים סיכון גבוה להתפתחות של בעיות מולדות, וכן סיכון מוגבר לבעיות התפתחות בילדים לאחר הלידה. 

הטיפול שניתן הוא באמצעות תירוקסין סינתטי, שהוא הורמון התריס. אלטרוקסין ויוטירוקס הן תרופות המכילות חומר זה. 

המינון ההתחלתי שניתן לאחר אבחון הבעיה נע בין חמישים למאה מיקרוגרם ליום. לאחר חודש עד חודש וחצי לערך, מבצעים בדיקת דם חוזרת, והמינון המתאים נקבע.

את התרופה חשוב ליטול באופן סדיר, כאשר מומלץ במיוחד ליטול אותה בבוקר לאחר צום הלילה. חשוב להדגיש כי יש להימנע מצריכה של קפה או אוכל חצי שעה לפני ואחרי נטילת התרופה.

באנשים מבוגרים, העלייה במינון מתבצעת באופן מדורג כדי למנוע תופעות של דפיקות לב (פלפיטציות), עצבנות ורעד. לאיזון המינון מגיעים בדרך כלל תוך כ-3 חודשים. כאשר האיזון מושג, חשוב להמשיך במעקב הרפואי ולבצע בדיקת דם כל חצי שנה עד שנה.

נשים הסובלות מהבעיה ומתכננות הריון, צריכות להגיע לאיזון לפני הכניסה להריון. עם ההתעברות יש להעלות את מינון הטיפול. במידה ומתגלה הריון לא מתוכנן, יש לפנות לקבלת ייעוץ רפואי. 

אין דרך למנוע תת פעילות של בלוטת התריס. עם זאת, כדי למנוע התפתחות של מחלה רציניות או תסמינים קיצוניים של המחלה יש להיות ערניים לתסמינים, לפנות לייעוץ רפואי ולהתחיל טיפול מוקדם ככל הניתן.