פעילות יתר של בלוטת התריס

מחלות של בלוטת התריס מסתמנות בהגדלה של נפח הבלוטה, בגוש (קשר) או בגושים רבים נימושים בבדיקה גופנית או שמתגלים באקראי בבדיקות דימות של הצוואר (כגון טומוגרפיה מחשבית - CT).
תסמינים קליניים סגוליים יחסית ובלתי סגוליים, ושינויים בפעילות הבלוטה המוערכים על ידי בדיקות דם מיוחדות (רמת ההורמונים TSH, T3, T4), מהווים אף הם ביטוי למחלת בלוטת התריס.
שתי בדיקות דימות עיקריות מסייעות באורח משמעותי לקלינאי בבירור פעילות הבלוטה (כגון פעילות-יתר (Hyperthyroidism) ובהפרדה בין קשרים שפירים כגון ציסטה - כיסה לבין קשרים ממאירים. הבדיקות הן: 1. מיפוי רדיואקטיבי, 2. בדיקת על-שמע (Ultrasound - US).
טומוגרפיה מחשבית (CT) ותהודה מגנטית (MRI) הן בדיקות יקרות, בלתי זמינות לעיתים, כרוכות בקרינה מייננת (CT) ואינן נחשבות לשיטות האבחון המועדפות לשם בירור מחלה בבלוטת התריס.
1. מיפוי רדיואקטיבי: יעיל לגילוי פעילות-יתר של הבלוטה (Hyperthyroidism), לאבחון, להבנה ולהערכה של הקשרים בתוך הבלוטה. הערכה רדיואקטיבית של בלוטת התריס נקבעת באמצעות שתי שיטות: א. סריקה רדיואקטיבית (Radioactive thyroid scan), ב. קליטה של יוד רדיואקטיבי בתוך בלוטת התריס (Radioactive Iodine Uptake - RAIU).
הבדיקות הללו מתבצעות על ידי בליעת כמוסה שמכילה יוד רדיואקטיבי או על ידי הזרקת טכנציום פרטכנאט (TcO4). לפי הצורך מתבצעות שתי הסריקות בו-בזמן. הבסיס לבדיקות רדיואקטיביות הוא פיזיולוגי ומבטא את תכונת תאי הבלוטה ללכוד ולרכז יוד שבחומר הרדיואקטיבי. מטרת התבחינים הללו להעריך את טיב הקשרים (ממוששים או לא) בבלוטת התריס, ואת פעילות היתר של הבלוטה.
לפי מידת הקליטה של האיזוטופ הרדיואקטיבי ניתן לסווג את הקשרים לשלושה סוגים:
א. קשר קר המרכז את האיזוטופ פחות מהרקמה הבריאה;
ב. קשר פושר המרכז את האיזוטופ כמו הרקמה הבריאה;
ג. קשר חם המרכז את האיזוטופ יותר מהרקמה הבריאה.
קשרים ממאירים בדרך כלל בעלי פעילות ירודה יחסית ולכן נוטים להיות "קרים". קשרים קרים הם בעלי שיעור ממאירות גבוה יותר. עם זאת רוב הקשרים (84%) הם קרים ורק מקצתם (20%-10%) ממאירים. לכן הסריקה הרדיואקטיבית בעלת סגוליות נמוכה.
חלק מהקשרים הממאירים הם פושרים ולעיתים נדירות אף חמים, עדות נוספת לכך שהבדיקה אינה בעלת רגישות גבוהה. הדגמת קשר "חם" מורידה את הסבירות שקיים תהליך ממאיר.
2. בדיקת על-שמע - Ultrasound (US): בלוטת התריס ממוקמת בקדמת בסיס הצוואר, ומורכבת משתי אונות המחוברות ביניהן בצורת פרפר, על ידי גשר דקיק (Isthmus). מיקומה מאפשר גישה טובה מאוד לסריקת על-שמע (US). הסריקה מתבצעת על ידי רופא/ה או טכנאי/ת מקצועי, תוך הסתייעות במתמר בעל כושר הפרדה גבוה (Megahertz 12-7.5). בדיקת העל-שמע רגישה מאוד לגילוי קשרים בבלוטת התריס, יותר מאשר במישוש או בבדיקה איזוטופית, באורח ניכר. לדוגמה: ב-US אובחן קשר ב-67% מתוך 100 אנשים שנבדקו ידנית. ב-25%-20% של הנבדקים שבסריקה האיזוטופית שנערכה להם נצפה קשר בודד, אותר בבדיקת US שבלוטת התריס מכילה למעשה קשרים רבים. עם זאת הימצאות קשרים רבים בבלוטת התריס אינה סימן לנגע ממאיר. נהפוך הוא, לפי הספרות, בלוטה רב-קשרית היא בדרך כלל שפירה.
בבדיקת על-שמע ניתן לעמוד על הדיות (Echogenecity) הקשר, היא יכולה להיות זהה, פחותה או גבוהה מרקמת הבלוטה שסביבו.
בניגוד לסריקה רדיואקטיבית, בדיקת על-שמע (US) אינה בדיקה פיזיולוגית אלא אנטומית גרידא.
בנוסף להדיות הקשר ניתן לקבוע ב-US את גודל הקשר, גבולותיו (חדים או מטושטשים) והימצאות הסתיידויות חשודות בתוכו.
קשר יחיד בעל הדיות ירודה וגבולות בלתי חדים, בעיקר אצל גבר צעיר עם רקע של סרטן בלוטת התריס במשפחה, צריך לעורר חשד לנגע ממאיר. קשר ציסטי (כיסתי) עם גבולות חדים הוא בדרך כלל קשר טב, אך קשר טמום (Solid) עם הסתיידויות זעירות מפושטות מעורר חשד לממאירות. מאפיינים אלה אינם סגוליים ואינם מספיקים כדי להבחין בין קשר ממאיר לבין קשר שפיר.
דיקור של קשר מעורר חשד במחט עדינה (Fine needle aspiration - FNA) ושאיבת חומר לבדיקה פתולוגית היא הבדיקה היעילה ביותר לאפיון הקשר. דיקור בהכוונת US לעומת דיקור בעזרת מישוש, מעלה באופן משמעותי את הצלחת הפעולה. ב-19% מהבדיקות על בסיס דיקור במישוש דווח על כישלון לעומת 3.7% בהכוונת US.
פרופ' יחיאל ברקי