מה זה יכול להיות?

ד"ר שלום יש לי סיפור לא פשוט, אני מקווה שתצליחי לעקוב. אני אחות לגדולה לילדה מדהימה בת 17, אני כבר לא גרה בבית אבל אני רואה את הקשיים שאיתם היא מתמודדת. גם כשאני גרתי בבית היו לי קשיים נוראים עם אימא שלנו, ריבים על סדר, על שעות חזרה, על משקל, המון המון לחץ מצידה ל"נורמות חברתיות", בעוד שהיא כלל לא כזו - מטיפה לרזון וטיפוח הגוף, אך בעצמה כלל לא שומרת על דברים אלה. מטיפה לחיסכון וליעילות - אך היא בעצמה לא בבית אף פעם כדי ללמד אותנו במה מדובר. תמיד היה מצדה לחץ היסטרי, שלווה בכך שהיא עובדת בחו"ל כל הזמן ובבית אחת לחודש ליום - יומיים. היא ממש סוג דל רודנית ועם כל האהבה כלפיה קשה לראות איך כולם נופלים לרגליה או עומדים דום למשמע הוראותיה. כשאני הייתי בתקופת התיכון (שיא הלחץ מבחינת אמא שלי!!!) עברתי מחוץ לבית לכמה חודשים מרוב שלא עמדתי בלחצים. אני לא יכולה לראות את מה שהיא עושה לאחותי, אני חושבת שהיא בן אדם כל כך חזק שהחזיק מעמד כל השנים ועמד על שלו תמיד אך לאחרונה היא פשוט לא מצליחה יותר. היא מספרת לי שהיא רואה איך אמא שלנו צורחת על אחותנו הקטנה ביותר על כמה שהיא לא מוצלחת ופשוט ופשוט מתנה תנאים לא פיירים ולא הגיוניים בבית שהוא כולו שלה ולא של אף אחד אחר. תמיד הילדים בבית הזה גדלו בידיעה ששום דבר לא שלהם ושהם יותר ממוזמנים לעזוב אחרי הצבא. אחותי התחילה להישבר כשהיא לא עמדה יותר במה שהיא ראתה שאמא שלנו עשתה לאחותנו הקטנה ביותר, לאימא יש יכולת לתסכל גם את הבן אדם הכי עקשני בעולם. בכל מקרה השאלה קשורה למה שקורה לאחותי. סליחה שהרקע היה ארוך, אך הכרחי. אני מרגישה שאני מאבדת אותה. היא מדחיקה כל דבר רע בחיים ומבלה כל יום כאילו הוא יומה האחרון - יוצאת עם כולם, נהנית, שמחה, שותה, רוקדת, אוכלת. אך זה כאילו שהיא לא מוכנה לקבל שום דבר רע. לדוגמה: משהו רע בחדשות - מעבירה ערוץ. כואב לה משהו/מאוד מאוד מאוד חולה - נכנסת להתקלח ואומרת שהיא בסדר. היא לא מקבלת שום דבר רע, שוב, כאילו היא חייבת להיות מאושרת כל הזמן שהיא לא עם אימא שלנו. הבעיה היא כאשר אימא שלנו מתערבת, ואז אני לא יודעת אם צריך לפנות את אחותי לבית חולים או לא. לדוגמה, אם אחותי תחזור הביתה ותגלה שאימא שלנו הוציאה לה את כל הבגדים מהארון לרצפה רק בגלל שהוא לא היה מסודר (היא עושה את זה הרבה... אין פרטיות / רכוש פרטי בבית) אז היא פשוט תתחיל לבכות בלי סוף, תתלבש ותצא לרוץ במשך שעה בכל השכונה. היא לא תעצור במשך שעה ותרוץ עד שהכאבים יכניעו אותה, פעם היא הייתה שותקת ומסדרת הכל ומטיפה לאמא שלי (לא שזה עוזר). השיא הוא שהיא פשוט מתחילה להתנשף בלי סוף כשאימא שלי מעירה לה משהו, לוקחת לה משהו, נבזית אליה כרגיל. היא פשוט לא היא יותר, זה כאילו שיש גבול לסיבולת ובמקום לעוף מהבית כמו שאני עשיתי היא מדחיקה כל רע עד שמדובר באמא שלי. נורא מוזר לי, אני מפחדת שהיא נכנסת להתקפי דיכאון או בי פולרית. היא תמיד הייתה רזה אבך עכשיו השינויים במשקל שלה דרסטיים. היא מסוגלת לא לאכול שבוע אבל שמשהו עם אמא שלי יגרום לה להתקפי בולמוס כמו לגמור מגש פיצה שלם לבד. סליחה על האורך, אבל דבר אחד אחרון. היא חיה על חשבון עצמה בגיל 17. ההורים שלנו (אבא ככה בגלל שהוא מקשיב לאימא) לא נותנים לנו דמי כיס, אם נבקש נהיה חייבים להחזיר וכל היתקלות באמא שלי / להיות חייבים לה פשוט גורמים לאחותי להרגיש שהיא לא שולטת בחעצמאות שלה, שבגלל אימא שלנו כל כך חשובה לה. נוצר מצב שהכסף כל כך חשוב לאחותי, שהיא תהיה מוכנה ללכת בטרמפים לכל מקום מאשר לשלם אוטובוס או חס וחלילה לבקש מההורים שיקחו אותה. הכסף הפך למטרה מס' 1 בחיים שלה. היא לא אותו בן אדם. אני מצטערת על האורך, אך אני עבודה לגמרי ואין מה שיעזור לנו - בייחוד לא משפחה מיכל