שלום ד"ר רובין, כבר כתבתי בפורום הזה פעם בכינוי "אורח", אני סובל שנים ארוכות מ-OCD וזה רק הולך ומחמיר. בנוסף אני סובל מתסמונת אספרגר (שאובחנה רק אחרי גיל 20), מעי רגיז ואיזשהו סוג של תשישות כרונית או פיברומיאלגיה. הסיבה שהחלטתי לכתוב כאן היא כי המצב שלי החמיר שוב, אני מחפש נואשות תמיכה ואיני יודע איפה למצוא אותה. האנשים שסביבי היו רוצים לעזור אבל לא מבינים מה זה אובססיה. בעבר הרחוק OCD שלי כלל טקסים שונים ומשונים מכל הסוגים, שטיפות ידיים, אובססיות בנושא דת (אני חוזר בתשובה), אמונות טפלות ומה לא. היום ה-OCD שלי רובו ככולו מחשבות, מחשבות שונות ומחרידות עד כדי כאב וחרדה איומה בצורה קיצונית. גם המחשבות שינו נושא במשך השנים. כיום זה בעיקר הפחד מעצם המצב שלי (הפחד מהפחד), אובססיות של ספק לגבי כמעט כל דבר בחיים. לפני 5 שנים התחלתי לראשונה טיפול תרופתי, יחד עם CBT. לא התרופות ולא ה-CBT לא הביאו הקלה ממשית ואז ניסו לתת לי נוגדי פסיכוזה כתוספת טיפול (איני פסיכוטי חס וחלילה אבל הדבר נהוג ב-OCD עמיד). מה שפיתח אצלי חרדות נוראיות מתרופות, מפסיכיאטרים ומתופעות לוואי. בעיקר מתופעות הלוואי של העייפות והתשישות הקשה מנוגדי הפסיכוזה. גם ככה אני סובל מעייפות כרונית, אבל נוגדי הפסיכוזה גרמו לי עייפות קשה ביותר שהפריעה לתפקוד וגרמה חרדה קיצונית מעצם העייפות. לא שאני מאשים את הרופאים או התרופות, פשוט המוח החרדתי שלי מפתח חרדה מכל דבר. בהמשך וויתרתי על התרופות אבל לפני שנה וחצי המצב שוב החמיר. נפלה עלי חרדה קשה ובלתי מוסברת, לא הייתי מסוגל להישאר לבד מרוב פחד, לא הייתי מסוגל לישון בלילה, לאכול וכל שכן לתפקד, הכל בגלל החרדה. כל שניה הייתה בשבילי אינסוף של כאב וסבל. חזרתי לפסיכיאטר שקבע שכל זה הוא ה-OCD שלי ולא משהו אחר. קיבלתי אנפראניל, אבל מכדור אחד קיבלתי תופעות לוואי כל כך קשות, שהרגשתי שאני בגהינום : הזעה קשה, כאבי בטן, בחילה כמעט עד הקאה, קושי במתן שתן, עייפות קשה, תשישות, בלבול והחמרה של החרדה. לא העזתי לקחת עוד כדור מהדבר הנוראי הזה, למרות שידוע לי שהוא התרופה הכי יעילה ל-OCD. מאז ועד היום לאובססיות שלי נוספו מחשבות חודרניות על אנאפרניל. אחרי עוד נסיונות תרופתיים שונים, שכללו גם נסיונות עם נוגדי פסיכוזה שלא הרגיעו אותי אפילו טיפה, אושפזתי במיון פסיכיאטרי ואחר כך באשפוז יום. קיבלתי תרופות ששיפרו את המצב לפחות חלקית - ויפאקס, בונסרין ולוריבן. בונסרין גם החזיר לי את היכולת לישון בלילה. CBT החליטו שלא מתאים לי אחרי כל הנסיונות בעבר שלא עזרו. התחלתי להרגיש יותר טוב, לעבוד במשרה חלקית, אבל החרדה לא ממש הרפתה ממני. כל ערב הייתי מפחד שלא אישן בלילה. כל הזמן הייתי מפחד שהמצב יחמיר, שאשאר לבד בבית וזה יגרום לי לחרדה, שאגיע שוב לאשפוז, שאקבל שוב תרופות בלתי נסבלות. גם לגבי התרופות שאני לוקח היו לי פחדים ואובססיות אבל לא הפסקתי לקחת אותם. אבל בגדול המצב היה יותר טוב. אבל שבוע שעבר הכל התחיל שוב. בהתחלה זו הייתי תחושת חרדה קשה בלתי מוסברת, אחר כך חרדה מההחמרה במצב ובמהרה החיים שלי שוב הפכו לחרדה ואובססיה אחת גדולה. שוב כל שניה כאב בלתי נסבל. שוב אני מרגיש שאני לא יכול יותר לשאת את הסבל הזה אפילו רגע אחד. שוב אני מרגיש את כל אותם התופעות כמו של התקף חרדה - כאבי בטן, סחרחורת, חולשה, פחד להשתגע, דפיקות לב, חוסר אוויר וכו' - רק שלא כמו בהתקף שנמשך זמן מוגבל אני מרגיש אותם ימים שלמים כמעט בלי הפוגה. שוב כל דבר גורם לי לחרדה, הפסיכיאטר שאליו צריך לפנות, התרופות, המצב שלי. עד כדי כך שאם אני מרגיש רגיעה והקלה לזמן קצר, עצם תחושת ההקלה גורמת לי חרדה - כי אני יודע שעוד מעט ההקלה תיגמר ושוב יבוא הסבל האינסופי. שוב יש לי פלאשבקים - כל דבר שאני עושה גורם לי זכרונות איך עשיתי את אותו הדבר פעם הקודמת שהייתה לי החמרה וכל התחושות מהעבר ישר חוזרות אלי באותו רגע. המחשבות החודרניות - על התרופות השונות, על הסבל שלי, על בית החולים הפסיכיאטרי - לא הרפו ממני כל השנה כולה. אבל עכשיו זה ביתר שאת. קמתי היום בבוקר (לפחות הבונסרין דאג לי לשינה בלילה ואני מקווה שימשיך ככה) וישר התחלתי פשוט לשקשק מחרדה, הלסת שלי פשוט התחילה לרעוד כאילו זה היה יום חורפי קר. הרגשתי עייפות נוראית למרות שישנתי לילה שלם (כאילו לקחתי אנאפרניל או נוגד פסיכוזה...). הרגשתי שאני יותר מת ח"ו מאשר חי. הרגשתי שאיני מסוגל לסבול את הייסורים האלה יותר וחשבתי שאולי כבר עדיף להיות מת ח"ו מאשר לסבול זאת (כמה שאני מפחד ממחשבות אובדניות איני מגדיר זאת ככה, איני רוצה להתאבד ח"ו ולו מהסיבות שזה יכול רק לסבך אותי הרבה הרבה יותר, חוץ מזה אני גם דתי). כל התרופות שאני לוקח פשוט לא עוזרות לחרדה !!! מתוך חרדה נוראית מעצם השיחה התקשרתי לפסיכיאטר שלי. הוא יכול לקבל אותי רק ביום רביעי ומה אעשה עד אז ? מבחינתו אם איני יכול לסבול שאפנה למיון פסיכיאטרי, רק שאני מפחד מהאשפוז שם או מהתרופות המפחידות שאני עלול לקבל שם. בנוסף, באשפוז במיון שלנו פשוט אין עם מי לדבר. אין שם שום תעסוקה חוץ מלשבת ולבהות בקירות ולחכות שהתרופות יתחילו להשפיע (או שלא ואז מעבירים למחלקה אחרת...). גם סתם ככה אין לי כל כך עם מי לדבר, לפחות מהסיבה שאנשים שלא סובלים מזה לא מבינים בכלל ממה אני מפחד. משפחה כמעט ואין לי, אבא שלי סיעודי, שוהה במוסד ולא מתקשר עם הסביבה, לאמא שלי אין כבר כוח לשמוע אותי. למרות שהיא סובלת מדיכאון וסבלה בעבר מהתקפי חרדה, לא נראה שהיא בכלל מבינה אותי. היא כל הזמן באה אלי בטענות למה אני לא שולט על עצמי ונראה כאילו היא מתכחשת למצב שלי. כרגע אני בדילמה, כמובן לא בדילמה רגילה אלא בדילמה אובססיבית-כפייתית - האם להתאמץ לחכות עד יום רביעי או לרוץ למיון למרות הכל ? האם המצב שלי הוא מצב חירום ? האם יש פתרון חירום למצב שלי שלא יגרום לי כל כך הרבה סבל וחרדה ? אני מתפוצץ מסבל ואובד עצות.
חיפוש רופאים 
בדיקות 
מונחים 
כתבות ומחקרים 
ערוצי תוכן 
מחשבונים 
תשובת מומחה תשובה 
פרופ' יעקב (ג'קי) אשכנזי 
ד"ר עמנואל אטלי 
מערכת אינפומד 
