OCD בזוגיות?...

שלום ד"ר, אשמח מאד לשמוע מה דעתך על המקרה שלי: אני בת 30, מגיל צעיר הייתי ילדה רגישה מאד (נפגעת בקלות, חוששת מדחייה של ילדים, התעצבתי בקלות אם שמעתי על מישהו שמת או עבר תאונה וכו'). בגלל שעליתי לארץ ובבית הספר מאד לעגו לי (על מראה חיצוני, עדה וכאלה), נסגרתי בתוך עצמי ולא היו לי כמעט חברים, הייתי מאד סגורה ובודדה ובכיתה י הייתי די בדיכאון והתחלתי שיחות עם פסיכולוגית. כשהייתי בת 18 בשל הדיכאון (תיפקדתי היטב אבל הייתי עצובה רוב הזמן ואפילו היו מחשבות על המוות, בלי שום ניסיונות כמובן)הופניתי לפסיכיאטר וטופלתי בפריזמה למשך שנה. אח"כ חזרתי בתשובה ונכנסתי למדרשה ולמדתי שם סה"כ 10 שנים. תוך כדי עשיתי תואר ועבדתי בתחום שלמדתי והכל. עם זאת, במהלך השנים היתה לי עדיין עצבות בלתי מוסברת לעתים קרובות, תחושת ריקנות, במיוחד בשבתות כשלא יכולתי להסיח את דעתי ע"י מחשב וכו'. הייתי בטיפול CBT וזה עזר. אבל במהלך השנים היו לי המון דייטים, נפגשתי עד היום עם כ100 בחורים, רובם היו מאד פשוטים ולא ברמה של אקדמאים, לא עניינו אותי, עם זאת היו 6 בחורים טובים שראיתי שיכולים להתאים. הבעיה היא שבכל פעם שהקשר התחיל להיות רציני התחלתי לחוות התקפי חרדה קשים ולבחון את הבחורים יותר מידי (בהתנהגות, בדיבור, אפילו פגמים חיצוניים הפריעו לי מאד לדוג'- היה בחור נמוך והוא היה נחמד ואיכותי, אבל כל הזמן הפריע לי הגובה שלו ובחנתי האם הוא יותר נמוך ממני וזה הגיע למצב של חרדה כי ידעתי שאני "אמורה" להגיד לו כן, כי הוא איכותי ומתאים אז מה זה משנה אם הוא לא גבוה ממני?... אבל החרדה ניצחה ונפרדתי. זה קרה לי כ5 פעמים, עם בחורים שונים (אחד היה שעיר מידי, אחד היה ילדותי מידי) כל מיני סיבות למיניהן. התחלתי טיפול פסיכולוגי וניסיתי בסיוע המטפלת להתמודד ולהתגבר על החרדה אבל זה פשוט לא הלך, לא התאהבתי באף בחור, לא מצאתי את הבחור שרציתי להתחתן איתו, תמיד כשהגיע הרגע להתחייב החרדה הגיע...התקפי החרדה החלו לראשונה בשנת 2012, כאשר הייתי בדייטים עם בחור נחמד וחשבתי שאולי איתו זה ילך, ובשלב מסוים כאשר הבנתי שזה כבר רציני, החרדה הגיע בהפתעה גמורה, לא הבנתי אז מה זה ובגלל מה זה! זה היה ממש ממש נורא ומוזר וחשבתי שכנראה אני פשוט לא רוצה אותו ובגלל זה יש לי חרדה, והתחלתי לחשוב שאני בעצם לא נמשכת לגברים (כי איך זה ייתכן שעד היום לא מצאתי?) המחשבה לא יצאה מהראש..כשראיתי נשים יפות הייתה לי מחשבה שאני נמשכת אליהן וזה עורר חרה עצומה. אח"כ זה עבר אפילו לילדות, פחדתי שאולי אני נמשכת לילדות(!!!!) זה היה מוזר ומפחיד..הבנתי כמובן שזה לא ייתכן אבל החרדה הייתה עצומה. בנוסף החלו מחשבות מטרידות שאני יכולה לפגוע באנשים שאני אוהבת- למשל פחדתי שאני עלולה לדקור מישהו מהמשפחה, או לזרוק את האחיין שלי מהחלון, מחשבות מפחידות שגרמו לצער עצום..פניתי לרופאה וזו איבחנה אותי עם חרדה עם מרכיב טורדני כפייתי ורשמה לי ציפרלקס. שתיתי חצי שנה ובכלל לא עזר. הפסקתי עם התרופה והתגברתי לבדי על החרדות- התחלתי עבודה חדשה בבנק וזה התחיל לעבור- הייתי עסוקה כל היום ולא היה זמן למחשבות. ניסיתי להתגבר על המחשבות המטרידות וזה השתפר בהדרגה, אבל לא עבר לחלוטין. לפני שנה החלטתי לעשות את הטיפול הכי טוב שיכול להיות לטורדנות כפייתית ופניתי למכון מסוים שמתמחה בOCD בזוגיות. דבר נוסף שחייבת לציין- אחרי שחזרתי בתשובה, והתחלתי לשמור מצוות בדקדוק, הייתה לי מחשבה חדשה- אולי כל זה לא נכון? אולי התורה זה לא האמת היחידה?.. המחשבה הציקה לי ולא הצלחתי להיפטר ממנה. חלק מהחשש מהנישואין נבע גם מהמחשבה שאולי אני אבין שהתורה זה לא אמת ולא ארצה לקיים יותר ואז אתקע עם בעל חרדי.... זה היה ממש מלחיץ והרגשתי שבפגישות אני לא כנה באמת אם אני לא מספרת על הספקות האלה. אם כן לפני שנה החלטתי לטפל בכל זה עד הסוף ופניתי למכון הCBT. התחלתי טיפול והפסיכולוגית אמרה שזה OCD והטיפול היה בחשיפות. החשיפה למחשבות התוקפניות הייתה מאד מועילה ואלו כבר לא קיימות ואם כן, זה לא מטריד. אבל החשיפה לספק באמונה לא עזר כמעט, פשוט לא יוצא לי מהראש שאני לא מאמינה עד הסוף, ואולי לא מתאים לי הדרך החרדית?...ובקשר לזוגיות- במהלך הטיפול הכרתי בחור מאד נחמד וגם חזק בדת. נפגשנו וראיתי שהוא לא ממש מתאים לי אבל חשבתי ששוב זה החרדות..החלטתי שאני אתגבר על הכל ולמרות הפחד שהוא ממש חרדי ושהוא לא ממש מה שחיפשתי, החלטתי להתחתן אתו כי הוא היה נחמד וטוב לב, וגם נאה מאד. הפסיכולוגית אמרה לי שזה שהוא חרדי זה כמו חשיפה עצומה בשבילי לספקות. לאחר שהתארסתי החרדות תקפו במלוא העוצמה וכל דבר דתי הפך בשבילי להיות כמו מקור לצער וחרדה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אחיה בתוך בית שאין בו אינטרנט, בית שיש בו רק דת, מצוות ועוד עם כל הספק שלי בדרך האדוקה הזו! זה היה ממש עינוי גדול. כל יום חרדות. התחלתי בטיפול בסרטרלין בהמלצה של רופא 200 מ"ג בהדרגה. כאשר הגעתי ל100 מ"ג (לאחר כ3 שבועות) החרדות נרגעו והגיע דיכאון. הרגשתי חוסר חשק לקום מהמיטה, עצבות ותחושה שחיי יסתיימו לאחר החתונה. הפסיכולוגית אמרה לי לעשות תרגילי חשיפה על התכונות שמפריעות לי בבחור אבל זה ממש לא עזר. התחלתי להבין שמיהרתי מידי איתו ואישה שהכירה אותי ואותו אמרה שלדעתה הוא לגמרי לא מתאים לי ושהפחד שלי זה בגלל חוסר התאמה בנינו. אמי ואחותי ממש כעסו על כל המהלך ואחותי אמרה לי שאסור לי להתחתן ככה ועדיף לבטל הכל. שמעתי לה וביטלתי וזה היה היום המאושר בחיי. הרגשתי חופש ומאז אני מקיימת מצוות בקטנה ממש. התחלתי לחשוב שאולי אני בכלל לא רוצה להיות דתייה ברמה כזו אבל המצפון בתוכי זועק- את יהודיה וצריכה לשמור מצוות! עכשיו מה שקורה לי זה פשוט בלבול עצום! אני לא מבינה האם אני באמת סובלת מOCD חמור ומשם הספק באמונה ובזוגיות? או שהבחורים הללו ממש לא התאימו ואני צריכה בכלל להיות דתיה לייט? אני פוחדת נורא להכיר בחורים, לא יודעת מה אני רוצה! הייתי אצל 3 פסיכיאטרים- אחת אמרה שיש לי OCD, השנייה אמרה שאין לי אבל יש לי ספק פתולוגי והשלישי אמר שיש לי OCD- הוא השתייך למכון שטופלתי בו והסתמך על הדוח של הפסיכולוגית שטיפלה בי, כלומר, הוא החליט שיש לי OCD עוד לפני שנכנסתי אליו לחדר... אני יודעת שזו מגילה אבל זה הסיפור שלי, אני ממש אשמח לדעתך בנושא, המון תודה, אביה