תופעה לא ברורה...

אוסיף גם שהייתי בטיפול פסיכולוגי כמה שנים בכמה מסגרות ולא הצלחתי באמת להיעזר בו. (כלומר, הנסיון שלי לטפל בעצמי לאורך השנים לא היה "עצמאי"). במסגרת הזאת הציעו לי להעזר בנוגדי דכאון וחרדה, אבל רציתי לחכות עם זה ולבדוק את מקור הדברים עם עצמי, לפחות למשך פרק זמן מסוים.

לאלי שלום, התופעה שאת מתארת הינה למעשה תופעה נורמלית הנגרמת על ידי מנגנון הגנה מאוד יעיל ונקראת דפרסונליזציה ודראליזציה. רואים שימוש במנגנון זה בחיילים הנמצאים בשדה הקרב והם כאילו שם ולא שם, וכן בניצולים של זוועות. צורה זו של תגובה מאוד שכיחה בילדים ומופיעה במבוגרים כאשר הם במצוקה. נראה לי כי את משלמת מחיר מאוד כבד במאבק שלך לא לקבל תרופות. ההתנגדות לקבל תרופות מאוד אופיינית לחולים עם חרדות בשל הצורך לשליטה. ברצוני להזכיר לך כי כאשר נוטלים תרופה, או לא נוטלים אותה, מי ששולט זו את ולא התרופה. את מכניסה אותה לפה או לא מכניסה אותה לפה. התרופות האלה אינן משנות אישיות. אשר לטיפול פסיכולוגי, הטיפול היעיל במצבים אלה הוא טיפול התנגותי קוגנטיבי. מאוד קשה לעבור אותו ללא טיפול תרופתי, אך הוא בהחלט יכול להוות רקע לניסיון להפסקת הטיפול בהמשך. אני לכשעצמי, מאמינה כי החיים קצרים וחבל לבזבז אותם על מאבק מהסוג שאת עוברת וכי אין לי ספק שיש לך דברים רבים שהיית יכולה לעשות באנרגיה שאת מאבדת במאבק זה. הייתי ממליצה כי תפני לפסיכיאטר כדי שיכוון אותך לטיפול. בברכה, דר' קרני רובין

שלום ד"ר קרני, תודה רבה על התשובה. אני עדיין לא בטוחה, אבל אשמח אם תוכלי להמליץ לי, על פסיכיאטר (נדמה לי שמוטב פסיכיאטרית) טובים באזור תל אביב שיוכלו להתאים גם לבעלי תקציב מוגבל יותר. האם את עצמך מקבלת שלא באופן פרטי? אני מניחה שזה לא המקום לדון בזה בהרחבה, וקשה לדבר על זה על רגל אחת, אבל הקושי העיקרי שלי עם השימוש בתרופות הוא שראיתי בסביבתי שהתופעות (בעיקר דכאון וחרדה) הופיעו שוב, פעמים רבות, לאחר סיום השימוש בתרופה, גם אם שנה או יותר אחרי. הרגשתי שהתלות הפסיכולוגית נשארת גם אם אין תלות של ממש בתרופה - החולה יודע שאת התקף הדיכאון הקודם הוא לא צלח בלי תרופות, אז למה שיצלח את זה הנוכחי? ומה קורה אם ההתקף השני עמיד לתרופה ודורש מינון גבוה יותר, וכו'. אלה דברים שראיתי, והרגשתי שזה סוג של מעגל. החשש הוא שהאמון שלך ביכולת שלך להתמודד עם הדברים יורדת, וכך גם יכולתך להתמודד איתם. אם תרופה מטפלת בסימפטומים, ולא בבעיה - האם זו לא המשמעות של תלות? אני גם מודה שעוצמת הקשיים שאיתם אני מתמודדת דווקא הם שגורמים לי לחשוש מתרופות - אני מעדיפה להתמודד איתם פנים אל פנים וקשה לי לחשוב עליהם כעל דבר שאני "מחביאה" מעצמי וחוששת שיתפרץ - זה נשמע אולי תיאורטי, אבל ככה הם נשמעים לי מפחידים פי כמה. במלים אחרות, אם להיות כנה, קשה לי לראות את עצמי מתנהלת בעולם חופשייה לחלוטין מחרדה חברתית, נניח. היום קוראים לזה חרדה חברתית ופעם קראו לזה ביישנות, אבל זה חלק מהאופי שלי ותמיד היה. כמו שגם יתרונותי הם חלק ממני. וכמה עמוק שלא אחביא את זה, אני יודעת שזה יעלה שוב... סליחה שהארכתי...

דיכאון זו הפרעה ביאולוגית עם גליות ואכן את צודקת שההפרעה יכולה בהחלט לחזור. המקובל הוא כי בגל הראשון ניתן להפסיק את התרופה ואילו בגל השני אם יש סיפור משפחתי מומלץ להמשיך בטיפול התרופתי. בגל השלישי מומלץ לא להפסיק את הטיפול גם אם אין סיפור משפחתי. לחרדה מנגנון ביאולוגי דומה וזה למעשה ביטוי של המנגנון באיזורים שונים של המוח. כך לפעמים יש רק דיכאון, לפעמים יש רק חרדה ולפעמים יש חרדה עם דיכאון ואין לכך משמעות לגבי תוצאות הטיפול. על פי רב הפסקת הטיפול וחידושו אינה גורמת לירידה באפקטיביות של הטיפול. לעיתים נדירות יש צורך לעלות מעט במינון. אשר לשאלתך לגבי - אני מטפלת באופן פרטי בלבד. אם תרצי תוכלי להתקשר אלי לנייד. ראי מספרו באתר שלי. בברכה דר' קרני רובין