בעיה עם המציאות

אהלן אני בן 21, אחרי שירות צבאי, יש לי תחושה שיש לי איזשהיא בעיה עם המציאות. ההודעה דיי ארוכה אשמח אם תעזרו לי ותקראו עד הסוף. מאז ומתמיד אני הרגשתי חריג ואני לא מצליח להתרגל לסביבה שלי. זה מתבטא בבעיות משמעת שהיו לי בבית ספר, מריבות עם ההורים, שחרור מהצבא על 21(אחרי שנתיים) ועוד. בגיל 16 נפגשתי עם מטפל בגלל בעיות כבר אז של דיכאון, בעיות עם ההורים, חוסר שביעות רצון ובדידות. הטיפול לא עזר, והתגייסתי לצבא להיות לוחם. נשלחתי לקורס חובשים, וכשחזרתי לגדוד, הודיעו לי שהודחתי למרפאה הגדודית. המעבר היה לי קשה מנשוא מאחר שהתחברתי לאנשים שעשיתי איתם טירונות, ולא הצלחתי להסתגל לתפקיד החדש שלי. פיתחתי שנאה אובססיבית כלפי המפקדים שלי, שפיתחו אנטי גם אלי, וניסיתי ללכת לקבן. הקבן חשב שאני עושה את עצמי וסילק אותי מהחדר. כל השיחות שלי עם מפקדיי לא עזרו, והייתי נואש לצאת מהיחידה שלי. לאחר שהבנתי שסוחבים אותי ללא גבולות התחלתי לסרב פקודות, ישבתי במעצר, וכשחזרתי שיחררו אותי מהחטיבה. באותה תקופה הלכתי לפסיכיאטרית שרשמה לי וייאפקס 150 מ"ג ולאחר שנה של גיהנום עבורי, בהם חשבתי לא פעם להתאבד, התחלתי להרגיש שיפור. הגעתי למרפאה עורפית בירוחם, שם התחלתי להרגיש טוב ומשוחרר. לאחר זמן מסויים גם שם התחלתי להתעמת עם המפקדים ועם החובשים האחרים. ההרגשה שתמיד מלווה אותי לאורך החיים הוא שלא מעריכים אותי מספיק, ואני לא מקבל מספיק תמיכה. לאחר שהרגשתי שהסרט חוזר על עצמו, החלטתי שאני לא נותן לעצמי לשקוע והחלטתי לדפוק נפקדות. חזרתי, ושפטו אותי למחבוש על תנאי. באותה תקופה הרגשתי שאחד החובשים מתגרה בי, למרות כל הנסיונות שלי להסביר לו שצורת הדיבור שלו לא מקובלת עליי, והרגשתי שאני חייב לפעול באלימות. חיפשתי אותו במגורים, אך הוא לא היה שם, והבנתי שהוא מתקלח, אז נכנסתי למלתחות והרבצתי לו, ותוך כמה שניות באו להפריד ביננו. לאחר המקרה הזה, החליטו לסלק אותי מהיחידה, ובנוסף הקבנית הציעה לי להשתחרר מהצבא. הייתי מותש ושחוק ברמות מטורפות, ולא ראיתי את עצמי משתלב במקום אחר, אז החלטתי שאני משתחרר. באותו זמן שהשתחררתי, התפתח לחץ עצום בתוכי, שלא ידעתי איך לשחרר אותו, והתחלתי להתנהג בצורה משונה. לא ישנתי בלילות, צעקתי על הורים שלי, ובמידה מסויימת התנתקתי מהמציאות. הפסיכאטרית קבעה שהיה לי התקף מאני, ושאני לוקה בהפרעה דו קוטבית. כמובן שהפסקתי לקחת את הכדורים, והתחלתי ללכת לעובד סוציאלי בהמלצת הפסיכאטרית. הרגשתי מדוכא, שבור, חסר כוחות, וחסר אנרגיות. במשך 8 חודשים הלכתי לעובד סוציאלי והורים שלי זרקו עשרות אלפי שקלים שהלכו לפח. לאחר תקופה שלא נטלתי כדורים, הלכתי לפסיכיאטר של קופת חולים, שהתחיל לרשום לי סרוקוואל. לאחר 4 חודשים התחלתי שוב להרגיש שיפור מצב רוח. כיום אני לוקח סרוקוואל 400 מ"ג+סרנדה 50 מ"ג. במשך כמעט שנה התבודדתי בבית וניתקתי קשרים עם העולם החיצון. בחודש וחצי האחרונים, החלטתי שאני רוצה להשתנות, והתחלתי לראות חברים ואף לחפש עבודה. מאז הייתי במספר ראיונות, ואני מרגיש שלמרות השיפור במצב רוח, אני עלול להיקלע לעימותים, אני לא מסוגל לקבל סמכות, ואני מרגיש שאין מצב שאני מסתגל לעבודה בשביל הטווח הארוך. חשוב להגיד שכבר עבדתי בעבר, ואף מקום עבודה לא הסב לי סיפוק. אני חושב שאני במידה מסויימת חריג. שאני לא יודע לשלוט ברגשות שלי, ולפעמים אני נסחף למצבי רוח קיצוניים מבלי סיבה מספקת. ההורים שלי גרושים, והם טוענים שקשה לחיות איתי. הם טוענים שאני סוחט הרבה אנרגיות. אני לא מצליח להבין את זה. בעיניי אני מתנהג בצורה טבעית והגיונית, אבל נראה שלאנשים מסביבי זה לא נראה ככה. לעיתים אני אומר דברים בסיטואציות מסויימות, וחברים שלי טוענים שאין לי טאקט. ושוב פעם, אני לא מצליח לראות את זה. אני אומנם כבר לא מדוכא, אך מצד שני אני מרגיש שיש לי המון בעיות לא פתורות. מה עושים???