פורום מאניה דיפרסיה - עמוד 20

שלום כמה זמן לוקח להרגיש שיפור בהעלאה של מינון הלוסטרל מ -100 מ"ג ל-150 מ"ג? והאם את ה 50 הנוספים עדיף לקחת בכדור שלם של 50 מ"ג או שאפשר גם לחצות את הכדור של ה 100 מ"ג לחצי? כתוב על הטבליות שהן בעלות ציפוי, כך שאולי לא ניתן לחצות? ושאלה נוספת. האם יש הבדל בין התרופות השונות ממשפחת ה SSRI ? יש שיותר מועילים לחרדה ופחות לדכאון ולהיפך? כמו כן לגבי הפרעות פאניקה ומחשבות טורדניות. תודה רבה

שלום ד"ר סלומי, אני בת 64 ומאובחנת כבי פולר מספר שנים. במשך שנים לקחתי תרופות שונות. מזה מספר שנים אני מטופלת ב-200 מ"ג למיקטל ו-10 מ"ג ציפרלקס בבוקר ובערב 15 מ"ג מירו (לאחר שלקחתי 30 מ"ג מירו במשך מספר שנים). הרופאה הורידה לי את המירו לאחרונה ל-15 מ"ג כי אני קצת היפראקטיבית ולא ישנה טוב. בעבר הדכאונות היו רבים יותר מהמאניה. לא הייתה לי מאניה מסוכנת, אולי יותר ביזבזתי והיה לי חשק לבלות ולארח. בשתנתיים האחרונות קצת התאזנתי עם הטיפול. שאלתי היא האם אפשר להמשיך בטיפול הנ"ל למשך שנים, אין הסתגלות הגוף לתרופות וצריך להחליפן. יש לי הרגשה שזה לא עוזר לי כבעבר במיוחד ביקיצות רבות בלילה ולפעמים בבוקר הרגשה רעה ורצון לבכות. אנא עני לי, למרות שאני בטיפול אצל פסיכיאטרית טובה. הייתי מאוד רוצה לשמוע עוד דעה. בתודה ובברכה, סמדר ג

איזה שאלות שואלים בוועדה

למעשה כבר אובחנתי במאניה דיפרסיה וטופלתי בלמיקטל בפעם האחרונה שהלכתי לפסיכיאטר רשמתי כמה דברים (די הרבה) בעצם כל מה שאני מרגישה מפני שיש לי נטייה לשכח בקלות הכל מצבים שמות הוא שלח אותי לפסיכיאטרית והוחלט לשנות לי את הטיפול לדפלפט.הגדרות לא ממש משנות לי העניין הוא שאני ממש סובלת יש לי מצבי רוח קיצוניים בעיקר דיכאון חוסר איכפתיות .אני לא מצליחה להחזיק מעמד במקומות עבודה אי אפשר לספור את המקומות והתפקידים שעסקתי בהם.אני טובה מאוד במה שאני עושה אבל רק בשלב הראשוני זה כמו להשיג את המטרה אחר כך אני מואסת ומזלזלת.אני מאוד תוקפנית ולפעמים יכולה להיות נעימה אבל זה רק כשאני מקדישה מחשבה מקדימה תוך כדי מודעות לתוקפנות שבי.עשיתי דברים איומים שהרסו לי את החיים לגמרי ואני לא עוצרת .אני יכולה להשאר ימים שלמים בבית ופשוט לבהות לא לעשות כלום מצד שני אני יכולה להיות מלאת מרץ שזה גם גרוע כי אז אני מבזבזת בלי הכרה וסתם על דברים שאין לי בהם צורך בכלל אני קונה מגיעה הביתה עם שקיות ולא יודעת מה קורה איתן.בעיקר שורה עלי דיכאון תחושה של עצב קשה מכאיב זה בלתי נסבל.יש לי גם תופעות פיזיולוגיות לא נשלטות לא מורגש כמעט אבל אני מרגישה.החיים שלי הם תוהו ובוהו אחד גדול אני בת 50 איבדתי את כל מה שהיה לי בחיים בגלל האישיות המאוד שרוטה שלי.כיום אני ממש במצב של חוסר רצון להמשיך לחיות אין הרבה רגעים שאני לא חושבת איך לסיים עם זה נכון שאין לי אומץ ואני פוחדת להכשל יש לי אגו מאוד מאוד מנופח אבל זה לא מרפה.פשוט רע לי מאוד על פניו זה לא נראה מפני שאני לא מאפשרת לאנשים להרגיש וחלילה שמישהו לא ידע מלבד המשפחה שלי וגם זה מחוסר ברירה.עם אנשים מאוד קשה לי להיות בכלל חברה ואני לא הולכים יחד אני לבד רוב הזמן.אני נאה מאוד ויש לי מחזרים אבל כולם או שבורחים כשמכירים אותי או שאני מתעלמת לא בא לי בכלל קשר זה דורש ממני מאמץ. לא יודעת איזה עצות אפשר לתת לי אני מרגישה אבודה חסרת מוטיבציה יש לי כישרון אני גם מפסלת אבל גם בזה לא נגעתי כבר המון זמן.מה עושים

שלום דר', שאלתי גם בפורום השכן לגבי התסמינים שאני חווה; כיום אני בת 34, כנראה שרוב חיי סבלתי מהפרעה דו קוטבית, כילדה דיכאונית, עד גיל 22 ואילך השתנתי והפכתי להיפראקטיבית, דבר שלא איפיין אותי, הייתי פעילה מאוד, בעבודות זכור לי שהייתי תחרותית, בעלת ביטחון עצמי מופרז ותמיד משיגה את שאר העובדים ומקבלת העלאות. היו מצבים שסבלתי מהתקפי זעם, דיכאונות לא מוסברים... בגיל 25 הייתי בדיכאון מעל לשנה וחצי שנה מרותקת לבית, לאחר מכן, איני יודעת איך העולם נראה לי שונה, ובוקר אחד קמתי והכל היה נראה אפשרי, הרגשתי שוב "עצמי". עוד פעם זה התחיל לפני 3 שנים, הייתי במצבי רוח דיכאוניים, ואדישה לעולם ולכולם. משום מקום, לפני מספר חודשים, התחלתי להרגיש אחרת, הייתי קמה עם חרדות והתקפי פאניקה בבקרים, דבר שנמשך כמה שעות, ולקראת הערב היה אופף אותי מצב רוחי עילאי, מרגישה התעלות, "מלכת העולם", ביטחון עצמי מופרז, ומידיי פעם התקפי זעם ועצבים לא מוסברים, משפחתי סובלת עד עכשיו את השגעונות שלי. לאחרונה ביום אחד אני חווה חלק מהיום חרדות ודכאונות ובחלקו השני תחושת עילוי, התקפי כעס וזעם שלא מאפיינים אותי. אני מלאה רעיונות, וכל יום מתכננת להתחיל ללמוד משהו אחר ( איך שאני מכירה את עצמי יש לי יכולת.) אך אני לא מוציאה דבר לפועל רק רעיונות שחולפות עם הרוח. האמת אני מפחדת לחזור לעבודה ( הוצאתי חופשת מחלה.) בשל התנהגותי, חוששת שאגיד או אעשה משהו לא מתאים, אני לא רוצה להרוס את התדמית והרושם שלי על אנשים, ברוב הזמן לא ממש עושה להם חשבון, להבדיל כשאני בהתקף חרדה ואז זה חוזר אליי כמו בומרנג. בדק אותי פסיכיאטר 1 והוא לא אמר לי מה יש לי, הוא אמר את בסדר, זהו! מה אני אמורה להסיק מיזה? שאלתי אותו למה אני מרגישה כך הוא אמר בגלל שאני בתקופה רגישה בחיי. למרות זאת ואף על פי, אני לא ממש בטוחה לגבי האבחנה שלו. אם כן, מה יש לי? אודה להתייחסות. תודה מראש, דפי. נ"ב: סובלת בנוסף מאוסידי.

בתי מטופלת בפבוקסיל 50מג ו1000דפלפט האם היא יכולה להיכנס למניה ?? כי אני שמה לב שמתחיל בזבוזים של כספים???.

בני בן 19 מאובחן מיולי 2013 ומטופל ב למוגין 50 מ"ג פעמיים ביום וב 5 מ"ג אלונזפין כרגע בשנת שירות ומתפקד מצויין גר מחוץ לבית בקומונה . מקפיד לקחת את הכדורים באופן סדיר ולנהל שיגרת שינה מסודרת. בצבא עדיין לא יודעים כלום משום שהאיבחון היה לאחר הצו הראשון , הבנו מברור עם הפיכיאטר כי לגייס לא יגייסו בגלל שילוב הכדורים שהוא מקבל, והוא היה גם סקפטי בעניין התנדבות לצבא ? מה את יודעת על התייחסות הצבא במקרים שכאלו ?

מזה חודש וחצי, אחי שהוא בן 33 סובל משינוי התנהגותי קיצוני ,שזה אומר שהוא שמח באופן קיצוני ולאחר זמן שזה יכול להיות מספר שעות למצב של כעס עצום שזה מתבטא באלימות מילולית ובאמירות שהוא שומע קולות שמדברים אליו והוא חושב שעוקבים אחריו ,אנחנו בבית לא יודעים מה לעשות אשמח לעצה

אני חיה עם בן זוג בפרק ב קצת יותר משנה ויש לכל אחד מאיתנו מספר ילדים לאחרונה שמתי לב שכל מיני סימפטומים התנהגותיים מסויימים חזרו על עצמם בעונה הנוכחית בדיוק כמו בקיץ שעבר . כשעברתי על הסימפטומיים : תזזיתיות, חוסר שינה , תוקפנות מסויימת מגלומניה, דיבור מהיר וחסר רסן,חוסר בהקשבה, לא אוכל בצורה סדירה וחושב כל הזמן שהוא מסוגל לעשות כל דבר בצורה קיצונית בחוסר פרופורציה למציאות , תוך כדי עמותים חוזרים ונשנים איתי ועם ילדיו מנישואים קודמים. יש לציין שהסימפיים היו גם בקיץ שעבר אבל בעוצמות נמוכות יותר. ובמהלך החורף התנהדותו היתה מינורית, הוא הפך לשקט הרבה יותר עבד הרבה פחות והתנהג במצורה מתונה קיצונית להתנהגותו בקיץ. מבחינתי זה היה נורמאלי אומנם קצת שקט ורגוע מידי אבל בכל זאת די נורמטיבי אבל לטענתו הוא היה רדום ולא מפוקס וכרגע זה המצב האופטימלי עבורו. כשאני מנסה לשוחח איתו ולעמת אותו עם השינוי הקיצוני בהתנהגותו הוא לא מוכן לקבל את זה שקיימת בעיה וטוען שהבעיה היא אצל כולם ולא אצלו. אני לא יודעת איך לגרום לו להכיר בעובדה שקיימת בעיה ולגשת לטיפול . כרגע הוא במצב שכל מה שאומר יראה לו שאני מתקיפה אותו ומנסה לקצץ לו את הכנפיים לטענתו.

שלום רב, לפני כשנה הומלץ לאחותי על ידי פסכיאטר טיפול בפרפנאן 4 מ"ג, כדור אחר ביום. לצערי היא לא הקפידה על הטיפול וניתקה קשר עם הפסיכא'. לפני כחודש, פנתה שוב לפסיכא' אחר, והוא המליץ לה על תרופה בשם דפלפט. לא ברור לנו, מדוע הומלץ לה על תרופה אחרת, האם זה פיתרון לבעיה אחרת/נוספת? האם יש קשר בין שתי התרופות? אציין, שהתופעות שאני רואה שיש לאחותי, זה בלבול, תגובות רגשיות מוגזמות (התקפי זעם מצד אחד ופנטזיה מצד שני), התנתקויות, חוסר אחריות, קושי בהתארגנות, חווית מציאות שגויה, קושי לעמוד בזמנים, בהתחייבויות, קושי בתפקוד תחת עומס, מרבה לריב ולהתכווח עם סביבתה. דבר אחרון - אחותי מאוד קשורה ואוהבת את בני בן השנתיים, האם זה מסוכן להשאיר אותה איתה לבד? תודה. אחות מודאגת.