ויכוחים אינסופיים עם הילדים

העובדה שיש לילדים את הדעה שלהם זה נורמלי ובריא. אם הילד לא יביע דעה זו תהיה בעיה יותר קשה, זה כבר יכול להעיד שיש לו אשיות חלשה מאד. ולכן לא נכון לבטל את הבקשה של הילד בצורה בוטה ואגרסיבית. לדוגמא: בקשנו משהו מהילד והוא לא הסכים אז להרים עליו את הקול וכך להכניע את הילד, כי לא רק את הילד אנחנו מכניעים אלא גם את מערך הרצונות שלו. מה שנכון לעשות הוא לומר את הבקשה בטון רגוע והחלטי, בלי להסביר למה, ילד שמסבירים לו כל דבר אנחנו מרגילים אותו לחיות בבית ללא הירכיה ואז כמובן כאשר נבקש ממנו לעשות דברים מסוימים בבית הוא עתיד להביע דעה ולהתנגד. אם הילד מתנגד למה שביקשנו נעמוד על שלנו בהוספת תגובה אמפתית לדוגמא:״ אני מבין שאתה לא רוצה עכשיו לצחצח שיניים אתה מעדיף לשחק ובכל זאת עכשיו אתה הולך לצחצח שיניים ואחר יישארו לך עשר דקות לפני שינה״. כך עמדנו על שלנו ללא שביטלנו את הרצון של הילד נתנו לרצון של הילד מקום בדיאלוג אך יחד עם הבאנו לידי ביטוי את הסמכות שלנו כהורים ומנהיגים של הבית. אם הוא לא רוצה בכל זאת אז לא נחזור על הדברים שלנו שוב ושוב אלא ניקח אותו ביד מבלי להסתכל לו בעיניים וניקח אותו לצחצח שיניים כך הוא יפנים שאמרה של הורה זה חוק בבית. בזמן שניקח אותו אולי הוא יבכה יצעק וכדומה אז אנחנו לא מרוע לב אלא מתוך הבנה שמשמעת זה צורך של ההורים של הבית ושל הילד לא נעניק חשיבות רבה מדי לתגובה של הילד פשוט נזמזם משהו, נדבר בטלפון או כל דבר אחר העיקר לא להראות לילד שבכי צעקות וכדומה אלו כלי תקשורת שיכולים להפעיל את ההורים כשההורים מבקשים משהו מהילדים, זה בסדר לבכות לצעוק וכדומה להביע את עצמו -בכי הוא כלי הבעה לא כלי השפעה על אחרים. ילד שירגיל את עצמו להביע את עצמו בבכיות וצעקות לא יצליח בעתיד בחברה. עוד נקודה בשביל שהכלים שהוצגו יעבדו אנחנו צריכים שתהיה לנו מסגרת של יחסי גומלין בריאים רגשית עם הילד, שיהיו מספיק רגעים שהילד ירגיש שמקשיבים לו, שהדעה שלו חשובה ונכונה. גם חשוב לבקש בקשות מילדים בזמנים שאנחנו יודעים שיש יותר סיכוי שהן יזכו למענה, לבקש מילד כשהוא בשיחת טלפון עם חבר זה זמן לא טוב נמצא נסגרות זמן מתחשבות כך אנחנו משדרים לילד שאנחנו מעריכים את העולם שלו בהצלחה