שאלות ותשובות - עמוד 309

היו כמה מחקרים שהעריכו את יעילות הטיפולים האלטרנטיביים באפילפסיה – כולל ביו-פידבק, מלאטונין, או כמויות גדולות של ויטמינים. התוצאות לא היו מבטיחות.

נשים הסובלות מפרכוסים יכולות ללדת ילדים בריאים, בתנאי שיקבלו טיפול טוב בזמן ההריון. חשוב מאד שנשים הסובלות מאפילפסיה ידונו בהריון עם רופאיהן בטרם הכניסה להריון.

תרופות רבות נגד פרכוסים עלולות למנוע מגלולות נגד הריון מלפעול בצורה יעילה, דבר העלול להוביל להריון לא מתוכנן. אם מתרחש הריון לא מתוכנן, אל לנשים להפסיק את נטילת התרופות נגד הפרכוסים מבלי להתייעץ תחילתה עם רופאיהן. הפסקה פתאומית של השימוש בתרופה מובילה לעתים רבות לפרכוסים תכופים יותר, העלולים לפגוע בעובר.

כפי שנכון לגבי כל תרופה, לתרופות המשמשות לטיפול באפילפסיה יש תופעות לוואי. הופעת תופעות הלוואי תלויה במינון, בסוג התרופה ובאורך הטיפול. תופעות הלוואי מחמירות ככל שגובר המינון אולם נוטות להיות פחות חמורות עם הזמן כאשר הגוף מסתגל לתרופה. בתרופות אפילפטיות בדרך כלל נרשם בתחילה מינון נמוך, המוגבר עם הזמן בכדי להקל על הסתגלות זו.

תופעות הלוואי של תרופות נגד אפילפסיה עלולות לכלול ראייה מטושטשת או כפולה, תשישות, ישנוניות, חוסר שיווי משקל, קיבה רגיזה, פריחה בעור, ספירת תאי דם נמוכה, בעיות בכבד, נפיחות בחניכיים, אובדן שיער, עלייה במשקל ורעידות.

רוב הפרכוסים האפילפטיים נשלטים באמצעות טיפול תרופתי, במיוחד תרופות נוגדות כפיון. סוג הטיפול שיירשם יהיה תלוי במספר גורמים, כולל סוג האפילפסיה, תכיפותם וחומרתם של הפרכוסים, גילכם, בריאותכם הכללים וההיסטוריה הרפואית שלכם. אבחון מדויק של סוג האפילפסיה (ולא רק סוג הפרכוסים, שכן רוב סוגי הפרכוסים קיימים ביותר מסוג אחד של אפילפסיה), הוא חיוני לבחירת הטיפול הטוב ביותר.

על מנת לאבחן אפילפסיה, רופאים מנסים לעמוד על סוג הפרכוס שאתם חווים ועל הגורמים לו, שכן סוגי פרכוסים שונים מגיבים טוב יותר כל אחד לסוג מסוים של טיפול. האבחון מתבסס על ההיסטוריה הרפואית שלכם ועל בדיקה רפואית ונוירולוגית מקיפה.

ייתכן כי תידרשנה בדיקות נוספות, כולל אלקטרו-אנצפלוגרפיה מוחית (EEG). EEGהיא הבדיקה היחידה המסוגלת להבחין ישירות בפעילות חשמלית במוח (פרכוס מוגדר על פי פעילות חשמלית חריגה מהרגיל במוח). במהלך בדיקת EEG, מוצמדות אלקטרודות (דיסקיות מתכת קטנות) לאזורים מסוימים בראש. האלקטרודות מחוברות גם למכשיר העוקב אחר הפעילות החשמלית במוח.

אם אתם מאבדים הכרה במהלך פרכוסים, אחרים שראו אתכם לפני, בזמן או אחרי פרכוסים, כמו בני משפחה וחברים קרובים, צריכים להיות נוכחים כדי לספק לרופא פרטים בנוגע לאופי הפרכוסים שלכם.

נוירולוג, רופא המתמחה במחלות המוח והמערכת העצבית, הוא הכשיר ביותר לאבחן אפילפסיה ולטפל בה. יש נוירולוגים העוברים הכשרה מתקדמת והופכים לאפילפטולוגים, מומחים באבחון ובטיפול באפילפסיה. ישנם גם מתמחים ורופאי משפחה רבים המטפלים באפילפסיה.

אצל כ-65% מן המאובחנים החדשים כסובלים מאפילפסיה אין גורם מיידי ברור. מתוך 35% הנותרים, הגורמים הנפוצים ביותר כוללים שבץ, חריגויות מולדות (כלומר מצב רפואי מולד), גידולים במוח, טראומה וזיהום.

אפילפסיה היא תסמונת רפואית כרונית (כלומר, הנמשכת לאורך זמן), המתאפיינת בפרכוסים אפילפטיים נשנים. פרכוס אפילפטי הוא אירוע של תפקוד מוח חלופי הנגרם כתוצאה ממטענים חשמליים חריגים או גבוהים מן הרגיל הנפלטים מתאי המוח. בארצות הברית למשל, אפילפסיה היא אחת ההפרעות הנוירולוגיות הנפוצות ביותר, והיא פוגעת בעד 1% מכלל האוכלוסיה.

ישנם סוגים שונים של פרכוסים, סוגים שונים של תסמונות אפילפסיה, וגורמים שונים לאפילפסיה. לדוגמא, הן גידולים במוח והן שבץ עלולים לגרום לפרכוסים ולהוביל לאפילפסיה כרונית. חלק מן הגורמים ניתן לאבחן ולטפל בעזרת תרופות, ואילו אחרים דורשים התערבות ניתוחית.

הטיפול הרגיל ב-ADHD (הפרעות קשב וריכוז) עשוי לכלול תרופות כגון מתאילפנידאט (ריטאלין) או דקסטרואמפטמין (דקסדרין), שהם חומרים מגרים המפחיתים את האימפולסיביות ואת ההיפר-אקטיביות ומגבירים את כושר הריכוז. רוב המומחים מסכימים כי על הטיפול ב-ADHD להתייחס להיבטים רבים של תפקוד המטופל ולא להיות מוגבל לשימוש בתרופות לבדו.

על הטיפול לכלול ניהול מובנה בכיתה, חינוך ההורים (על מנת להתייחס לצרכים כמו משמעת והצבת גבולות) והוראה פרטית ו\או ריפוי בעיסוק לילד עצמו.

ילדים ומתבגרים בעלי הפרעה היפרקינטית או הפרעת קשב וריכוז עלולים לחוות פציעות תכופות וחמורות יותר מאשר בני גילם שאינם סובלים מן המחלה. המחקר מראה כי ילדים עם ADHD נוטים יותר להיפצע הן כהולכי רגל והןם ברכיבה על אופניים, לספוג פציעות ראש, להיפצע ביותר מחלק גוף אחד, ולהתאשפז בשל הרעלה בלתי מכוונת. ילדים הסובלים מ-ADHD עלולים להתקבל במחלקות לטיפול נמרץ ולהיפצע עד כדי נכות בשיעור גבוה יותר מילדים אחרים.

ילדים הסובלים מ-ADHD גורמים להוריהם הוצאות בריאות גבוהות יותר במידה ניכרת מאשר ילדים שאינם סובלים מן המחלה. הוצאות הבריאות על כל ילד הסובל מ-ADHD עלולות להיות גבוהות פי שניים מאשר על ילדים שאינם סובלים מ-ADHD.

מתבגרים הסובלים מ-ADHD נוטים יותר להסתבך בהתנהגות מסוכנת כגון שימוש בסמים.