מוות פתאומי כתוצאה מפעילות גופנית

לאחרונה פורסם מקרה מצער נוסף של נער בן 18 שהתמוטט ונפטר לאחר מאמץ גופני בחדר הכושר.
הגדרת מוות פתאומי הינה מקרה לא צפוי מסיבות הקשורות בהפסקת הפעילות התקינה של הלב והתרחשות תוך זמן קצר (כשעה מהופעת התסמינים), מבלי שהיו סמנים מקדימים. במרבית המקרים, הגורם לתמותה הוא הפרעות בקצב הלב, הפוגעות בהולכה ובהתכווצות התקינה של הלב.

בדומה לעולם המערבי, גם בישראל מוות לבבי פתאומי הינה הסיבה העיקרית למוות פתאומי. בכל שנה מתים ממוות לבבי פתאומי בין 300 ל- 400 אלף בני אדם, בארצות הברית בלבד.  במרבית המקרים מדובר בחולים עם מחלת לב ידועה, ורק ב-10% מהמקרים אין היסטוריה רפואית קודמת של מחלות לב. בכמחצית מהמקרים המדוברים, גורם המוות המיידי מיוחס לטרשת עורקים כליליים (עורקי הלב). 

שכיחות התופעה עולה עם העלייה בגיל האוכלוסייה, הן בקרב גברים והן בנשים. שכיחות מוות לבבי פתאומי, גבוהה פי 3-4 בגברים בהשוואה לנשים. השכיחות הגבוהה ביותר מתועדת בגילאי 0-6 חודשים (בעיקר בשל מומים מולדים) ובגילאי 45-75 שנים (בעקבות מחלת עורקים כלילית).

גורמי הסיכון העיקריים למוות לבבי פתאומי כוללים: עישון, יתר לחץ דם, התרחבות של החדר השמאלי (היפרטרופיה), הפרעות הולכה, הפרעה ברמות השומנים בדם, השמנת יתר, סוכרת ומתח נפשי. גורמים חשובים נוספים כוללים מומים מולדים המשפיעים על מבנה ותפקוד הלב, וכן מחלות גנטיות המשפיעות על מערכת ההולכה החשמלית של הלב. מחלת עורקים כלילית הינה הגורם השכיח ביותר למוות פתאומי אצל  נשים, בעוד שירידה בתפוקת הלב, הינה הגורם השכיח ביותר אצל גברים.

מוות לבבי פתאומי בעת פעילות גופנית
ההשפעה המידית של פעילות גופנית על מוות פתאומי שנויה במחלוקת. מחד, פעילות גופנית מאומצת עשויה להגביר את הסיכון לאוטם שריר הלב (התקף לב). מאידך, לפעילות גופנית מבוקרת, תתכן השפעה נוגדת-קרישה עם הפחתת הסיכון להתפתחות תסחיפים.

לאורך זמן, פעילות גופנית סדירה מובילה להפחתת גורמי הסיכון לטרשת עורקים, עלייה בתפוקת הלב והגנה מפני חסימת עורקים והפרעות חשמליות. פעילות גופנית לחולי לב מפחיתה באופן משמעותי את הסיכון לאירוע לב חוזר בשנה הראשונה לאחר ההתקף ובטווח הארוך עשויה להפחת את דרגת הסיכון לזו של אדם בריא. אולם, פעילות לא-מבוקרת עשויה להגדיל את הסיכון בזמן הפעילות הגופנית.

מוות לבבי פתאומי בקרב ספורטאים וצעירים
למרות התהודה התקשורתית הרבה שיש למקרי מוות פתאומי בקרב ספורטאים, מצבים אלו הם נדירים.
על-פי מאמר שפורסם בכתב העת האמריקאי- Journal of the American Medical Association  JAMA , בארה"ב ידוע על פחות מ- 25 מקרים של מוות פתאומי בקרב ספורטאים בכל שנה ובישראל מדווחים בכל שנה מקרים בודדים. שיעור מקרי המוות הפתאומי בקרב ספורטאים תחרותיים, אינו שונה משיעורם בקרב כלל האוכלוסייה והוא מתרחש בהסתברות של לא יותר מ-1 ל- 200,000 איש. מבדיקות פתולוגיות עולה כי ברוב המקרים הנפטרים הצעירים סבלו מהתעבות והתרחבות של חדרי הלב בעוד המבוגרים סבלו ממחלת עורקים.
אין מחלוקת בנוגע לחשיבות הפעילות הגופנית, וכמובן שהתועלת עולה על הסיכונים. עם זאת, גם במקרים בהם קיים סיכון מסוים בביצוע פעילות גופנית, ניתן לצמצמו משמעותית עם בדיקות תקופתיות, הקפדה על היסטוריה רפואית אישית וגנטית והתאמת סוג המאמץ הגופני.

בדיקות א.ק.ג במנוחה, בדיקת מאמץ ואקו לב, מסייעות בזיהוי רוב מחלות הלב השכיחות. אולם אין די בביצוע הבדיקות לשלילת המחלות, מומלץ להיוועץ גם עם הגורם המקצועי המתאים (פיזיולוג או רופא ספורט) שיוכל להשתמש בהערכות הרפואיות והפיזיולוגיות המקדימות, על מנת להתאים את תוכנית האימון הגופנית באופן בטוח ויעיל. 

מאת חורש דור-חיים, פיזיולוג של המאמץ, מנהל מרכז O2 לבריאות הגוף והלב בחסות הדסה ירושלים