איך לדבר עם ילדים על סרטן של ההורה?

כל ילד מגיב בדרכו לחדשות בדבר מחלת סרטן של ההורה. גילו, אישיותו, הקשר שלו עם ההורה והאופן שבו המידע מוצג בפניו, הם רק חלק מהגורמים שיקבעו איך יגיב הילד. בדרך כלל הורים מכירים את ילדם טוב יותר מכל אחד אחר ויכולים לצפות שיגיב בצורה האופיינית לאישיות שלו.

יש לזכור, שלעיתים קרובות, ילדים לא יודעים לבטא את רגשותיהם במילים. רוב ההורים מקבלים מושג על מה שקורה עם הילד על ידי צפייה בהתנהגותו. כך למשל, אם הורים רואים את ילדם מתנהג באלימות, הם יכולים להסיק שמשהו לא בסדר. הם יכולים לעזור לילד בכך שיבטאו עבורו את מה שהם משערים שהוא מרגיש, למשל "אני מניח שאתה מודאג ממה שקורה עם אמא/אבא" ולהציע לו לשוחח על הרגשות במקום לבטא אותם בהתנהגות לא מקובלת: "בוא נדבר על זה במקום להרביץ". אפשר להבין שמשהו מטריד את הילד כאשר הוא מתנהג באופן שכבר לא תואם את גילו, כלומר כשהוא נסוג לשלב התפתחותי מוקדם יותר (למשל, חוזר להרטיב לאחר שכבר נגמל מחיתולים).

בחשיבה של ילד, הוא מרכז העולם ולכן עלול להאשים את עצמו ("לא הייתי ילד טוב") כאשר משהו משתבש. זו תופעה מוכרת וידועה במקרי גירושין וזה קורה גם כאשר הורה חולה בסרטן. רצוי לשים לב לכך ולבדוק (לאו דווקא בשאלה ישירה) אם הילד מרגיש כך כדי שלא יסבול מרגשי אשמה.

המידה שלילד יש או אין אמון בהוריו משמעותית ביותר תמיד, אך במיוחד בתקופת ההתמודדות עם מחלת הסרטן. ילדים יהיו חרדים פחות כאשר ירגישו ויבינו שהם יכולים לבטוח בהוריהם שידברו איתם בכנות ויגידו להם את האמת. זה לא אומר שצריך להגיד להם הכל, וגם לא בבת אחת. במיוחד עם ילדים קטנים, נכון להעביר להם את המידע במנות קטנות, בשפה שהם מבינים (לפי רמת ההתפתחות שלהם), לשאול אם יש להם שאלות ואז לענות עליהן. 

"הפיל הלבן" בחדר: איך להתייחס לשאלות של ילדים על המוות?

ילדים יכולים לשאול באופן ישיר: האם אתה הולך למות? וגם אם אינם שואלים בקול, השאלה הזו מעסיקה ומדאיגה אותם. סוגיית המוות (אפילו המילה עצמה) גורמת למצוקה ברוב המשפחות, ופעמים רבות גם אנשים מבוגרים נמנעים מלדבר עליה. יש לכך סיבות רבות. הסיבה העיקרית היא הפחד עצמו (ולפעמים האמונה שעצם הדיבור על המוות עלול לקרב אותו). לכן, לפני שמדברים עם הילדים על מה שמפחיד אותם, צריך להודות שהשאלה הזו מפחידה אותך, המבוגר, ואת קרובי המשפחה.

כקו מנחה, מומלץ להעביר את המסר (לילד, לעצמך, למשפחה ולחברים) שאי אפשר לדעת אם מי שחולה בסרטן ימות מהמחלה. סרטן נחשבת כיום מחלה כרונית ולא בהכרח כמחלה ממיתה. אנשים יכולים לחיות עם סרטן שנים רבות, וגם עם סרטן שעלול להידרדר בהמשך. עבור רוב החולים, המשמעות היא שאולי יתמודדו עם סיכון ממשי למות מתישהו בעתיד, אבל בינתיים, רצוי מאוד שהחולה ובני המשפחה יתמקדו בשאלה איך חיים עם הסרטן. זו השאלה הרלבנטית ביותר. עבור חולים שמחלתם כבר התפשטה (גרורות), הורים יתאימו את המידע לגילו ולרמת ההתפתחות של הילד. ברור שמה שהורים בוחרים לענות  לילדיהם אם הם נשאלים שאלה כזו, תלוי במה שהם עצמם מבינים לגבי מהלך המחלה. גם כאשר העתיד לא בטוח, על החולה להתמקד במה עליו לעשות כדי לחיות עם מחלת הסרטן באופן הטוב יותר במצב הנתון. כך גם הילדים. תהיה הבחירה במילים כאשר תהיה, המסר החשוב ביותר שהילדים צריכים לקלוט הוא, שההורים ידברו איתם אמת. אין פירושו של דבר שעל ההורים לספר לילדים הכל וברגע שהם עצמם יודעים, אלא, שהם יקבלו מידע אמיתי כאשר יזדקקו לו על מנת להתמודד היטב ביום-יום.

כדאי להעביר מסר ברוח הזו (מותאם מילולית לגיל ולשלב ההתפתחותי של כל ילד): "כרגע אני לא רוצה להדאיג אותך לגבי העתיד. בוא נתמקד במה שקורה ממש עכשיו. אם יהיה שינוי, אני מבטיח לספר לך. תמיד אשתדל לספר לך את האמת. אני רוצה שתשאל אותי כל שאלה שיש לך, ואני אעשה כמיטב יכולתי כדי לענות לך".