איך גומלים ילדה ממציצת אצבע?

שאלה: בתי בת הארבע מוצצת אצבע. לא עוזרים האיומים, ההבטחות, אפילו לק מרה שמרחתי לה על הציפורניים. אני כבר מיואשת. מה עוד לא עשיתי?

נכון שלגמול ילד ממציצת אצבע זה לכאורה קשה יותר מגמילה ממוצץ, כי את האצבע אי אפשר לזרוק לפח, לעשות לה טקס פרידה או לתלות על עץ המוצצים. ובכל זאת, זה לא בלתי אפשרי. הרי הרצון הבסיסי הטבעי של הילדים שלנו הוא ללכת קדימה, להתפתח ולגדול, ולא להישאר תינוקות. אם כך, מדוע הם עושים זאת, ובעיקר - מה אנחנו יכולים לעשות בנדון? 

קראו עוד: חשוב שתכירו: כיצד לזהות דיכאון אצל ילדים ובני נוער

קודם כל, החששות מוכרים וידועים. את הרי מכירה אישית אנשים שלא נגמלו ממציצת אצבע אפילו עד הצבא וסבלו מכך מאוד, אישית וחברתית, ואת בסטרס שהילדה שלך תעבור קשיים דומים. החששות מובנים, ועם זאת, הילדה שלך היא לא אותם אנשים. זו הילדה שלך. והיא ייחודית ובלעדית ואין שום הכרח שמה שקרה להם יקרה גם לה. 

לפני הכול, בואי נבדוק: מלבד תחושת ההרגעה שמציצת האצבע מספקת לה, מה הילדה מרוויחה מההתנהגות הזו? מדוע היא ממשיכה בה? הרי ככל שהיא גדלה היא קולטת שזה כבר לא לעניין למצוץ אצבע, ובכל זאת היא ממשיכה. האם זה בלתי נשלט? האם זה "אינסטינקט"? ממש לא. הרי ברוב שעות היום בגן היא מן הסתם אינה מוצצת אצבע, אם היא קולטת שחברתית זה כבר לא מתאים לגילה - אולי הגננת העירה לה, אולי הילדים התחילו ללעוג לה. אבל בבית היא ממשיכה לעשות זאת. מדוע? 

כי יש לה רווח אדיר מכך - מתעסקים בה. את הרי אמרת שאת סביב זה כל הזמן: מפצירה, מבטיחה פרסים, מאיימת בעונשים, כל הזמן מציצה בה בזווית העין לראות אם האצבע בפה - ככה היא מעסיקה אותך. ככה היא מרגישה תמיד במרכז העניינים בבית. זה נותן לה ערך, משמעות, התייחסות אישית. היא מקבלת ה-מ-ו-ן תשומת לב. לא חיובית אמנם, אבל ילדים זקוקים לתשומת לב (מה שאדלר קורא תחושת שייכות) והם ישיגו אותה גם בדרכים עקיפות ועקומות, העיקר להרגיש חלק. גם אם יכעסו עליי - רואים אותי. אולי יש לה אחים שלוקחים תפקידים אחרים בבית (אם זה אח גדול שמרצה ועושה הכול כמו שצריך, או אחות קטנה ומתוקה שכולם עסוקים בה?), והיא מוצאת את הדרך הזו שלה שיתעסקו בה. 

אני לא אומרת שיש משהו שאתם עשיתם שגרם לה למצוץ אצבע, אבל יש משהו שאתם בהחלט יכולים לעשות, ובעיקר לא לעשות בנדון: שחררו, הרפו, הניחו לזה. אל תתעסקו בזה בכלל. אל תשאלו אם הכנסת אצבע לפה היום בגן, ואל תשירו לה "אצבע בפה זה לא יפה". 

מכירים את המשפט "מה שמתמקדים בו - גדל"? ככל שאתם מתעסקים בזה יותר, זה תופס יותר מקום; קחו את כל האנרגיות שאתם משקיעים בלראות את בתכם כ"ילדה שמוצצת אצבע" - והפנו אותם למקומות אחרים לגמרי: להעצים אותה בכל הדברים הטובים שהיא ובכל ההתנהלויות הטובות שלה. תספרו לה באוזניה כמה אתם אוהבים אותה, כמה היא מציירת/ שרה/ רוקדת יפה, עודדו אותה לעזור בבית (לאפות עוגה, למצוא את זוגות הגרביים כשמקפלים כביסה, להשקות את העציצים, להביא מוצץ לתינוקת), תראו לה איך היא גדלה ואיך היא כבר מסוגלת לעשות דברים שפעם היא לא יכלה לעשות (לטפס עוד שלבים בסולם, להושיט יד למתג ולהדליק את האור, להתנדנד לבד בנדנדה) - כיוונון זרקור על הדברים הטובים והארת התכונות החיוביות שלה יעלו את הערך העצמי שלה בעיני עצמה, ויסיטו את כל תשומת הלב למקום אחר וטוב הרבה יותר, עד שמציצת האצבע תהפוך למיותרת.  

קראו עוד: זהירות: כך אתם מלמדים את הילדים לאכול באופן רגשי