לא רק אלצהיימר: מה שחשוב לדעת על דמנציה התנהגותית

דמנציה היא קבוצה של מחלות שנגרמת על ידי תהליכים בהם  מתפרקים קישורים ורשתות מוח האמונים על תפקודים קוגניטיביים שונים. מדובר בתהליכים הדרגתיים ואיטיים שיכולים להימשך שנים, ולרוב מתאפיינים בשלב מקדים להתבטאות הקלינית המשמעותית. בשלבים מאוחרים יותר, היחלשותם של התפקודים הקוגניטיביים בשל המחלה מונעת מהאדם לבצע פעילויות שגרתיות ופוגעת באופן ניכר במהלך החיים. 

הצורה המוכרת ביותר של דמנציה היא מחלת האלצהיימר. מחלה זו מערבת את האזור האחורי של המוח שאמון על הזיכרון, ההבנה והדיבור. לכן הביטוי המוכר ביותר לה הוא כמובן היחלשות הזיכרון. אולם, ישנם סוגים נוספים של דמנציה אשר מערבים תחילה חלקים אחרים במוח ולכן מתבטאים בצורה שונה. 

דמנציה התנהגותית למשל, מערבת את האונות הקדמיות של המוח, אשר במצב תקין מרכזות היבטים חשיבתיים רבים כמו תכנון, התלבטות בין אלטרנטיבות שונות וביצוע בחירה ערכית נכונה, העברת תוכניות ממחשבה לביצוע,  ריכוז והתמקדות, שלוות הנפש כנגד מצב חרדתי ועוד. 

התפתחות של דמנציה התנהגותית עלולה להוביל להתנהגות ביזארית או בלתי הולמת, לחליפין להסתגרות, להתבטאויות חסרות טאקט, לקשיים בשיפוט או לנטילת סיכונים מיותרים. עם זאת, ברוב המקרים היא תחל בצורה מתונה ותוביל לתופעות מינוריות, כגון קשיים בתכנון או "התארגנות", שעלולות להיתפס כביטוי לבעיות חברתיות או בריאותיות אחרות. 

אילו סימנים יעידו על דמנציה התנהגותית, כיצד ניתן לאבחן ומדוע גילוי מוקדם חיוני במיוחד בסוג זה של דמנציה? פרופ' כרמל ערמון, מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), עם מה שחשוב לדעת על הסוג הבלתי מוכר, אך הנפוץ במיוחד של דמנציה. 

Shidlovski | Shutterstock

מהם סימני האזהרה שיכולים להעיד על התחלתה של דמנציה התנהגותית?

"נקודת המוצא היא לשים לשינוי בהתנהגותו של אדם, באופיו, מצב רוחו, וכן גם בהתייחסותו לזולת" משיב פרופ' ערמון. "לעיתים, ביטויים אלה נחשבים כתופעות טבעיות הנובעות מההתבגרות ושינויי חיים שמתרחשים בגיל המבוגר (כמו למשל יציאה לפנסיה), אך אם הן מלוות גם בסימפטומים אחרים, כמו הסתגרות חברתית, עולה חשד להתפתחות של דמנציה התנהגותית. לפעמים בשלבים הראשונים להתפתחות המחלה האדם מתחיל להפגין אדישות ואבדן של מוטיבציה. למרות שתופעות אלה יכולות להעיד גם על דיכאון, המקור להן הוא במחלת הדמנציה (תופעות אלה נגרמות בשל אבדן של מעגלים קוגניטיביים באזור האונה הקדמית שאחראים על מוטיבציה).  יכולים להתפתח שנויים נוספים, כמו אבדן חוש המודעות והתובנה הסביבתית, אבדן הרגישות לזולת, וקושי בקליטת רמזים שאינם מילוליים מתוך ההתנהגות ושפת הגוף של הזולת. במקביל יכולה להתרחש גם נסיגה במעורבות חברתית. 

בשלבים מאוחרים יותר יתפתחו דפוסי התנהגות שחוזרים על עצמם ללא מטרה או שהאדם הלוקה במחלה יאמץ  דפוסי דיבור פשטניים ללא התאמה יחודית לנושא השיחה. יכולה לחול ירידה בהבנת שיחה מורכבת. יכולות להתפתח  התנהגויות כפייתיות או בולמוסיות, כמו אכילה, צריכה מופרזת של אלכוהול, או קניות. לפעמים תופענה מחשבות טורדניות ושליליות כחלק מן הדמנציה ההתנהגותית, לעתים כסימנה הראשון.

נקודת המפתח שתוכל להעלות חשד לקיום המחלה, היא שינוי לרעה בהתנהגותו של אדם מעל לגיל 50 או החמרה בתכונות האופי הקיימות. למרות שאנו סבורים פעמים רבות כי אנשים משתנים לרעה בגלל הגיל, לא מדובר בתופעה שגרתית ובלתי מוסברת אלא בסימן אזהרה שיכול לאותת על דמנציה התנהגותית".

דמנציה התנהגותית – פנים רבות לה

"למרות שמחלת האלצהיימר והתסמינים המתפתחים בעקבותיה מוכרים מאוד כיום, בעבר גם היא נחשבה כחלק מההזדקנות הטבעית ולא כמחלה בפני עצמה. הלכה למעשה, בעבר הרחוק תופעת השכחה  בקרב בני השישים ומעלה נחשבה כחלק טבעי של הזדקנות, ועל כן  לא אובחנה כמחלה. 

באופן דומה - כיום שינויים באופיו של אדם נחשבים לא פעם להליכים שגרתיים המתרחשים עם הגיל. דוגמאות טובות לראייה זאת הן הדימויים הספרותיים של "הזקן הנרגן", או "הדודה המסתגרת." אולם, עם עליית המודעות לסוג זה של דמנציה, גובשו קריטריונים לחשוד בקיומם של שינויים באונות המוח הקדמיות, על פי ביטויים התנהגותיים. למעשה מודעות לקיומה של סוג זה של דמנציה והגדרת קריטריונים אחידים לזיהויה הם אלה ששיפרו את היכולת לאבחן, בייחוד בשלבים המוקדמים" מסביר פרופ' ערמון. 

קושי נוסף באבחון סוג זה של דמנציה נעוץ בכך שישנם מצבים נפשיים ופיזיים רבים שיכולים להוביל להתפתחות של סימפטומים דומים: "גידול מוחי, מחלות של כלי דם קטנים במוח, חסרים בתזונה, ואפילו התפתחות לא אופיינית של מחלת אלצהיימר, יכולים להציג תסמינים דומים לאלה המופיעים בקרב הלוקים בדמנציה התנהגותית ובשל כך להוביל להיעדר אבחון. חשוב לזכור כי לא בכל מצב בו התפתחו התסמינים הללו ניתן להסיק שמדובר בדמנציה, ולעיתים ישנו גורם אחר בו קל לטפל. עם זאת, במקרים בהם מקור התסמינים הוא אכן דמנציה התנהגותית, לאבחון מוקדם יש מספר יתרונות". 

יתרונות האבחון המוקדם

היתרון המרכזי והחשוב מכל באבחון המוקדם אינו קשור באופן ספציפי לדמנציה ההתנהגותית, אלא להתמודדות עם כל מצב בריאותי מורכב: "הן עבור האדם עצמו והן עבור הסובבים לו הידיעה כי קיים אתגר ברור עדיפה מאשר גישוש באפלה" טוען פרופ' ערמון ומוסיף: "האבחון המדויק עשוי להפחית את תחושות האשם של החולה או סביבתו  שנבעו מן ההתנהגות הלא שגרתית ומתחושת השינוי באופיו. בנוסף, אבחון מוקדם מאפשר לחולה להיות שותף בהחלטות הטיפוליות. שותפות בתכנון הטיפול מקרבת את החולה אל הקרובים לו ומוציאה אותו ממצב בו הוא מוחרג מהחלטות חשובות הנוגעות לו ולעתידו. לבסוף, למרות שכיום עדיין אין בכוחה של הרפואה המודרנית לעצור את תהליך ההתדרדרות הקוגניטיבי באופן ישיר, אנו מכירים גורמים רבים שיכולים להאיץ אותו. סילוק של הגורמים השונים שיכולים להאיץ הדרדרות עשוי גם להאט את התקדמות המחלה. מדובר בצעדים כגון טיפול ביתר לחץ דם, סכרת ומשקל עודף, תזונה בריאה, התמדה בפעילות גופנית ובמעורבות חברתית (גם אם לא תמיד רוצים) ומניעת תחלואה במחלות זיהומיות שונות". 

איך ניתן לאבחן דמנציה התנהגותית?

"מסלול האבחון כולל מספר שלבים סטנדרטיים: בשלב הראשון תתבצע שיחה מקיפה עם האדם החולה ועם קרוביו כדי להבין את השינויים שהתרחשו. לאחר מכן, תתבצענה בדיקות קוגניטיביות וגופניות. ככל שהחולה הגיע בשלבים מוקדמים להתפתחות הדמנציה, כך הבדיקה תהיה  מורכבת יותר. הרופא המטפל יבצע גם אבחנה מבדלת כחלק מהאבחון הראשוני, כדי לשלול גורמים נוספים שעלולים להוביל להתפתחותם של אותם תסמינים. תתבצענה בדיקות דם, ולפעמים של נוזל השדרה. לבסוף תתבצענה בדיקות דימות של המוח ( MRI מוח או PET CT של המוח)".

האם יש טיפול ספציפי לסוג זה של דמנציה?

"כיום ניתן ליצור טיפול מכוון ומותאם אישית לדמנציה התנהגותית. הטיפול משלב טיפול פסיכולוגי התנהגותי, שיסייע לחולה ללמוד כיצד להסתמך על חלקי המוח שלא נפגעו. טיפול זה אפשרי רק כאשר החולה נמצא במודעות ומשתף פעולה. לפעמים אם אי אפשר "להגיע" אל החולה – ניתן לסייע לבני משפחתו בהתמודדות עם המחלה. לעתים ניתן להקל על חלק מן הסימפטומים על ידי טיפול תרופתי מכוון. לבסוף, ניתן לנקוט בפעולות לשימור בריאות המוח ולמניעת האצת התהליך על ידי מצבי בריאות נלווים. פרופ' ערמון מסכם ומדגיש כי למרות שלדמנציה עוד אין מרפא, האבחון המוקדם עשוי לשפר משמעותית את שגרת חייהם של החולים ובני משפחותיהם: "טיפול מותאם אישית בסוג זה של דמנציה מאפשר לשמר ככל שניתן את הסטטוס קוו החברתי וכך מסייע לאדם להמשיך ולשמור על שגרת חייו בשלביה המוקדמים של המחלה".