אלצהיימר

מחלת אלצהיימר היא מחלה ניוונית מתקדמת הפוגעת במוח וגורמת לשיטיון. נפגעים במיוחד קליפת המוח והמבנים הסמוכים לה, האזורים השולטים בתהליכי חשיבה (חלקה הקדמי של האונה הקדמית) והזיכרון (חלקה התיכון של האונה הרקתית).

מחלת אלצהיימר שכיחה לאחר גיל 65. שכיחותה בעשור השביעי לחיים בשיעור של כ-5%. כמחצית מבני 85 ומעלה לוקים בה. המחלה קרויה על שמו של הרופא הגרמני ד"ר אלואיס אלצהיימר ותוארה לראשונה בשנת 1907. תסמיני המחלה מתפתחים באופן הדרגתי במשך חודשים.

מקובל לסווג את ההתקדמות של מחלת אלצהיימר לארבעה שלבים: טרום-תסמיני, מוקדם, אמצעי ומאוחר. בשלב המוקדם החולה מתקשה לזכור פרטים בטווח הקצר, נוטה לאבד חפצים, מתקשה להתמצא בזמן ובמקום, וכן הוא מתקשה לנהל את ענייניו הכספיים ואת צורכי ביתו. בשלב האמצעי, הליקויים מחמירים ונוספות לעיתים הפרעות בהתנהגות: אי-איכפתיות (אדישות - אפתיה) הזיות, מחשבות שווא, שוטטות, חרדה, רגזנות ואי-שליטה על הסוגרים. בשלב המאוחר החולה מתקשה לתקשר ולדאוג לצורכיו הבסיסיים ותלותו במטפליו מלאה. תוחלת החיים הממוצעת מעת אבחון השיטיון היא כשמונה שנים. הגורם למחלת אלצהיימר אינו ידוע. גיל מתקדם, יתר-לחץ-דם, סוכרת וכן סיפור של מחלת אלצהיימר במשפחה הקרובה, מהווים גורמי סיכון. נשאות גנטית של 4 Apo-E, אחת ההסתמנויות של חלבון ה-Apo-E העוזר בנשיאת הכולסטרול בדם, מגבירה את הסיכון לחלות במחלת אלצהיימר בגיל מבוגר.

הליקויים במחלת אלצהיימר אופייניים, ובכללם: רובדים (Senile plaques) המורכבים מליבת חלבון העמילואיד וסביבו תאי עצב מנוונים, ותגובה רקמתית המזכירה דלקת, טנגלים (Tangles), פקעת של צינוריות תוך-תאית המכילה את החלבון טאו (Tau) מזורחן במידה יתרה, אובדן תאי עצב בקליפת המוח, וירידה במספר הצמתים בין תאי העצב (סינפסות).

אבחון מוקדם ומדויק של המחלה עוזר לחולה ולבני משפחתו לתכנן את המשך צעדיהם. אבחון ודאי (Definite) מתאפשר בהצלבת התסמונת הקלינית והשינויים הפתולוגיים. ברוב המקרים אין הוריה להתקנת ביופסיית מוח לאישור האבחון, וניתן להסתפק באבחון בדרגת סבירות גבוהה (Probable). אבחון בסבירות גבוהה נקבע על סמך הסתמנות ומהלך אופייניים ולאחר שלילת גורמי שיטיון אחרים.

בירור ההסתמנות הקלינית דורש הערכה מדוקדקת של תפקודי הזיכרון, הקשב, הריכוז, השפה, תפקודים חזותיים מרחביים, תכנון פעולות, ופתרון בעיות, וכן בדיקה גופנית, בדיקה נירולוגית והערכת התפקוד הנפשי. גורמים נוספים לשיטיון נשללים בעזרת ניתוח ההיסטוריה הרפואית, הבדיקות הקליניות ובדיקות מעבדה (דם, שתן ולעיתים נוזל חוט שדרה). בדיקת הדימות (סורק מחשבי או מגנטי של המוח) מומלצות בדרך כלל לפחות פעם אחת במהלך המחלה ולפי ההסתמנות הקלינית. רופאים מיומנים ומנוסים מסוגלים לאבחן את מחלת אלצהיימר ברמת דיוק שהיא למעלה מ-90%.

הטיפול במחלת אלצהיימר מיועד למנוע, לעצור או להאט תהליכים הגורמים לנזק מצטבר במוח, ולטפל בתסמינים הקליניים. התרופות המוצעות כיום מבוססות על ההנחה כי המחלה גורמת לשרשרת תהליכים שבסופה שוקע חלבון העמילואיד. המוח מגיב בתגובה דלקתית הגורמת הרס לתאי עצב, וחוסר בנירוטרנסמיטורים - Neurotransmitters (חומרים האחראיים למעבר מידע כגון אצטילכולין, נוראדרנלין וסרוטונין).

הנירוטרנסמיטר שרמתו נמוכה במיוחד במחלת אלצהיימר, ואשר אליו מכוונות התרופות המקובלות כיום הוא האצטילכולין. התרופות מעלות את רמת האצטילכולין במוח בכך שהן מעכבות את פירוקו. קיימות שלוש תרופות הפועלות על פי מנגנון זה: Donepezil, Rivastigmine ו-Galantamine. התרופות מאטות את ההחמרה הקלינית ויעילות לשיפור תפקודי הקשב, הריכוז והזיכרון בקרב 30% מהחולים לערך.

בשלבים הראשונים של המחלה השפעות הלוואי המשותפות לקבוצת תרופות זו כוללת בחילות, הקאות, שלשולים והזעת-יתר. ההשפעות חולפות בדרך כלל לאחר מספר ימי טיפול. קיימות תרופות נוספות אשר פעולתן מעכבת/מאטה תהליכים הרסניים במוחם של חולי אלצהיימר, כגון תרופות נוגדות חמצון, תרופות נוגדות דלקת והורמונים. יעילותן של תרופות אלו טרם הוכחה. בנוסף לניסיון לעצור את התקדמות המחלה, יש לטפל בשינויים ההתנהגותיים הנלווים לעיתים קרובות למחלת אלצהיימר.