אגורפוביה (agoraphobia)

אגורפוביה הינה פוביה השייכת לקבוצת הפרעות הנקראות הפרעות חרדה. הלוקה באגורפוביה פוחד מפני יציאה למקומות ציבוריים, אל תוך קהל גדול, דבר שהופך אותה אולי לקשה והמגבילה מכל הפוביות. מקור המילה בשורש היווני Agora שפירושו "כיכר השוק".

המחלה פורצת לרוב בשנות ה-20 לחיים, ובדרך כלל אחרי אירוע טראומטי. היא שכיחה יותר בנשים, אשר מהוות שני שליש מהלוקים בה. כ-6% מהאוכלוסייה לוקים במחלה. באופן מעניין, המחלה נדירה מאוד בילדים.

תסמינים: באגורפוביה, הפחד עלול להיות מפני כל מקום ציבורי - קולנוע, תיאטרון, תחבורה ציבורית, מרכול, רחובות סואנים ועוד. לפעמים, המחלה מתחילה באירוע שמתרחש במצב מסוים, ואשר במהלכו האדם חווה התקף חרדה. לאחר האירוע האדם מנסה להימנע מאותו מקום שבו התרחש ההתקף. התקפי חרדה במקומות שונים מביאים לניסיונות להימנע מאותם מקומות, ואפילו מנסיבות שרק מזכירות אותם. בהדרגה ההימנעות גדלה והולכת, עד כדי אי-יציאה מהבית. כמחצית מהלוקים באגורפוביה סובלים גם מהתקפי חרדה. הם מתארים פחדים שונים - חשש להיחנק, ללקות בהתקף לב, להיות זקוקים לעזרת הזולת, להיות זקוקים למילוט, או פחד ללכת לאיבוד, ליפול, להשתגע ועוד. לפעמים, הם יוצאים מביתם למרות הפחד, ואז השהות בחוץ נסבלת תוך מצוקה, חרדה, דפיקות לב, תחושת חנק והרגשה שדבר נורא עומד להתרחש.

לאורך החיים ייתכנו תנודות בעוצמת ההפרעה - ישנן תקופות משוחררות יחסית מפחד לעומת תקופות קשות יותר, העלולות לכלול גם תסמינים של דיכאון, צריכת אלכוהול או חיכוכים עם בני משפחה. ואכן, לעיתים בעיות בחיי הזוגיות הן הסיבה לפנייה לטיפול. הסובלים מהמחלה משתדלים בדרך כלל להסתירה, או לתרץ אותה בסיבות מציאותיות, לדוגמה, פחד מפני פיגועים. בינם לבין עצמם, רבים מהם חושבים שהם "משתגעים".

הטיפול באגורפוביה מבוסס על מתן תרופות נגד דיכאון (במיוחד כאשר יש גם התקפי חרדה) ושיחות. בעיקר נעשה שימוש בטיפול התנהגותי, המבוסס על חשיפה ופיתוח היכולת לשאת את המצבים מעוררי החרדה, תוך למידת שליטה במידת החרדה. קיימים אמצעים פשוטים המקלים לפעמים על חיי המטופל - הליכה בליווי חיית מחמד, עם מקל הליכה או עם מטרייה, עם עגלת תינוק או עם קניות. יש הנעזרים במשקפי שמש או מעדיפים לצאת דווקא בשעות החשיכה, ולפעמים נשיאה של טבליות להרגעה מביאה להקלה בפחד. לעיתים הטיפול מביא לריפוי, אולם שכיח יותר שהוא מביא להפוגות ממושכות. קיימת סברה לפיה בעזרת טיפול פסיכותרפי ממושך יש סיכוי טוב יותר להביא להיעלמות מוחלטת של התסמינים.