עזרה בבקשה

שלום, רציתי לכתוב כמה מילים מנסיון אישי שאולי יעזרו. אני לא מכירה את אחותך ואת אישיותה, ואני יודעת שטיפול במקרה משולב של חרדה וOCD הוא מורכב ויתכן שדורש טיפול תרופתי ובכל מקרה דורש את שיתוף הפעולה שלה. בתור אדם שחרדות מלוות אותו מאז ילדותו ושהופיע אצלי OCD שהתגברתי עליו בכוחות עצמי, רציתי להציע בלי קשר לטיפול התרופתי, שאם יוצא לך לדבר עם אחותך, תנסי לקחת כמה דברים בחשבון: אחד, לנסות לא להפוך את העניין לחמור מדי. אנשים רבים סובלים מחרדה ומצליחים להתגבר עליה או לחיות איתה, וגם או סי די, כמו שציינתי, למרות שהיא נראית כמו בעיה חמורה - היא לפעמים דבר שפשוט נעלם! כמו במקרה שלי. אז אם תוכלי לזרוע בה קצת אופטימיות (מוצדקת) בנושא הזה, אני חושבת שזה עשוי לעזור. דבר שני, לגבי האו סי די, עזרתי לעצמי בשתי דרכים: אחד, עשיתי עם עצמי הסכמים לטווח קצר. לדוגמא: החלטתי שביומיים הקרובים אני נועלת את הדלת פעם אחת בלבד. או שבשלושת הימים הקרובים אני לא בודקת שהגז מכובה יותר מפעם אחת. ככה, לאט לאט, הבעיה נעלמה לחלוטין, כבר 6 שנים. ובכל פעם שאני רואה ניצנים שלה, אני מטפלת בה מיד. המחשבה השנייה שעזרה לי, היא מחשבה מסוג "לא איכפת לי שהבית ישאר פתוח, ומצדי שיפרצו אליו, אני לא בודקת שוב שנעלתי". אפילו שאת כאילו 'עובדת על עצמך' עם מחשבה כזו, אני מצאתי אותה מאוד מועילה. והדבר האחרון, לגבי חרדות, הדבר היחידי שאני יכולה לומר שעזר לי הוא להקטין את הבעיה, להחליט שבינתיים אני חיה איתה ולנסות בינתיים לעבוד על דברים אחרים בחיי -- ובעיית החרדה באמת פחתה, כי בעיני חרדה קשורה מאוד למידת האושר הכללית שלנו בחיינו. תשימי לב, אולי תראי שבתקופות "שמחות" יותר אחותך פחות חרדה ולהיפך. לכן, הרגיעה באופן כללי והאופטימיות בתחומים אחרים בחיים מאוד עוזרת. כל זה לא קשור לפניה לפסיכיאטר - אני בעד, ואני יודעת שלא פתרתי מבחינתי את הדברים לעומק - אבל אם אחותך מתנגדת לזה כרגע, ומסרבת להכיר בזה שיש לה "בעיה", אולי הדברים שכתבתי כאן יוכלו קצת לעזור לה, ולהביא אותה למצב שבו תוכל להכיר בבעיותיה ולנסות להתמודד איתן. אותי הם הצילו בתקופה מסוימת בחיי.

לחסוי שלום, אנא מסור לאחותך שחרדות ו-ocd אינן הפרעות של משוגעים. אנשים מאוד ידועים סבלו מ-ocd, למשל לקסינגטון שכתב את הלקסיקון הראשון ומדובר על פי רוב באנשים חכמים ומוכשרים. לגבי הטיפול בחרדה וב-ocd הוא מתחלק לשניים: 1. תרופות ממשפחת ה-SSRi's המורידות בכ-55% את עוצמת החרדה ואת חשיבות החרדות. 2. טיפול התנהגותי קוגניטיבי שהכותבת הנכבדת למטה עשתה את חלקו בעצמה וכל הכבוד לה. בעבר, היו אנשים עם ocd נסגרים בבית ולא מספרים על ההפרעה מחשש שיחשבו שהם משוגעים. אך מאז שיש טיפולים ספציפיים, הנאשים הסובלים מהרפעה זו ברובם יצאו מהארון. תמליץ לאחותך שתצא מהארון כי היא לא משוגעת וניתן לעזור לה. כמו כן, אולי כדאי שתקרא את הספר "הילד שלא הפסיק לרחוץ את ידיו". בברכה, דר' קרני רובין

ל-א' שלום רב, ראשית, כל הכבוד כי עשית טיפול התנהגותי קוגניטיבי בעצמך וזה מרשים. שנית, לא כולם מסוגלים להתמודד עם החרדה המציפה כתוצאה מדחיית הדחף למרות שהוא לא הגיוני. מסיבה זו, במרבית המקרים יש הכרח לתת את הטיפול התרופתי ורק אחר כך להמשיך עם הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי. בברכה, דר' קרני רובין

דר' קרני שלום רב, בהמשך לתגובתך אני נורא מנסה לשכנע את אחותי שללכת לטיפול זה בסדר ומוצדק ואפילו אני מעונינת ללכת לטיפול על מנת לקבל קצת פספקטיבה והכוונה ואף הלכתי למס' טיפולים אשר עזרו לי המון שאחותי מודעת לכך, אך עם זאת היא מסרבת בכול תוקף ללכת. אני מרגישה שאני כבר יוצאת מדעתי מהתנהגותה, אני מרגישה כי אני מכילה לה את ההתנהגות ומאשרת לה אותה כי רק אלי היא פונה, וכמו כן רק אני מודעת לכך ברמה הרפואית בבית, שאר בני הבית מכחישים שיש בעיה. אני מאבדת סובלנות נורא מהר דבר אשר לא מתאים לי כלל אך אני מרגישה שכבר אין לי כול להכיל כול כך הרבה לחץ ממנה כי גם עלי עוברים דברים לא פשוטים פשוט כולם בוחרים להתעלם מכך, וכך נוצר מצב שאני קשובה לכולם ואון קשבת וכתך להיתמך עליה , אך בשבילי אף אחד לא מפנה מקום. כמו כן אני עוזבת את הבית בקרוב ואני לא יודעת איך היא תתמודד עם הידיעה הזאת. האם היא תרגיש חוסר אונים? היא טוענת שהיא תתקשר אלי בכול רגע על מנת שהשיגרה שהיא רגילה אליה תימשך... אין לי כוח יותר....

שלום רב אולי הסיבה שאחותך אינה מוכנה לפנות לטיפול זה כי יש לה אותך. כל זמן שאת משמשת ככותל המערבי אין לה צורך ללכת לטיפול. לדעתי עליך לצאת מהבית ולשים לה גבולות. עליך להתחיל לחיות את חייך. זה שתצרי חלל יאלץ גם את אחותך לעשות שינויים. כמובן שהיא רוצה שהשיגרה שהיא רגילה אליה תמשך. אולם כל עוד השגרה הזו תמשך היא לעולם לא תגיע לשינוי ושיפור. לצאת מהבית ולהתחיל לחיות את חייך זה הצעד הקשה אך הנכון. בהצלחה