החיים שלי נופלים

שלום רב, כל חיי הייתי ילדה מאוד שמחה, קצת מפונקת, היסטרית ורגישה אבל פחות או יותר שמחה, לפני 6 שנים התחילו לקרות אסונות במשפחה שלי, אחד אחרי אחד, אני לא רוצה לפרט עליהם פה מבחינת אנונימיות אבל רק אגיד שהם כללו מוות, איבוד חברים, נפילה בלימודים שגרמה לחוסר תעודת בגרות, חובות פיננסיים שגררו את ההתערבות של הוצאה לפועל, בכ"מ זה דברים שקורים בצורה הדרגתית עד עכשיו.. כל חודש מגלים אסון חדש.. בכ"מ הכל התחיל לפני 6 שנים כשהפסקתי לישון. במשך יותר מחצי שנה לא הייתי ישנה בכלל, הייתי מסתובבת במיטה כל הלילה והבוקר, הייתי זוכה לאולי כמה שעות בודדות של שינה במשך כל כמה שבועות. פניתי לרופא משפחה שנתן לי LORIVAN והפנה אותי לנוירולוגית, היא נתנה לי RECITAL והפנתה אותי לפסיכיאטרית, הפסיכיאטרית בהתחלה לא רצתה שאקח תרופות ונתנה לי אנטי היסטמין בשביל שארדם, אחרי 2 מקרי מוות במשפחה הקרובה תוך שבוע פתאום הצלחתי להרדם, אך מצבי הנפשי התדרדר (אני לא יודעת איך לקרוא לזה, פשוט הייתי עצובה ובאותו הזמן גם אובססיבית וכאילו נכנס בי 'טירוף' עם מחשבות הזויות, הרגשתי שאני לא עצמי, הפסקתי ללכת לבית ספר והתחלתי לקרוא על תיאוריות מסוימות כמו פאנג שוואי, אסטרולוגיה, בצורה אובססיבית ולא בריאה, התחלתי להחליף את מיקום הרהיטים בחדר כל שבוע, צבעתי את הקירות, קניתי כל מיני קמעות וקריסטלים.. בקיצור השתגעתי.. לאחר ביקור אצל הפסיכיאטרית היא נתנה לי פריזמה.. איכשהו ניסינו להחליף את הפריזמה ברסיטל, אני כבר לא זוכרת.. לא נטלתי את התרופות באופן קבוע כי עדיין פחדתי מהפסיכיאטריה, אחרי כמה חודשים ובחור שניצל אותי, לקח לי את הבתולים וזרק אותי, מבחינת ה'טירוף' נרגעתי קצת, הפסקתי להאמין בכל התיאוריות המטורפות ולהחליף את הרהיטים, הרגשתי קצת יותר נורמלית אבל עדיין הייתי 'דלוקה' על אותו הבחור ולא יציבה, ניסיתי ללכת לפסיכיאטרית אחרת אבל היא הייתה עוד יותר גרועה, היא התייחסה אליי כאילו היא שוטרת, נתנה לי לפי זכרוני טגרטול וריספרדל ואולי גם SSRI מסוים, אני כבר לא זוכרת, איימה עליי שכל כמה זמן יעשו לי בדיקת דם בשביל לראות אם אני לוקחת את הכדורים ואמרה לי שאם אני לא אקח אותם יש לה את הזכות לאשפז אותי בכפייה, יש לציין שהייתי קטינה והכל היה נתון להחלטת אימא שלי, בכ"מ היא לא הצליחה להפחיד אותי רק לגרום לי לחזור לפסיכיאטרית הקודמת שביטלה את כל דבריה, אחרי כמה חודשים היא החליטה להוסיף לי למיקטל יחד עם רסיטל, מה שבהתחלה מאוד ייצב אותי למרות שעדיין לא האמנתי ביכולות של הכדורים, באותה התקופה (לא זוכרת אם אחרי או לפני הלמיקטל) מישהו מהעבר שלמד איתי בכיתה א' הוסיף אותי לפייסבוק והתוודה על אהבתו אליי, הזמין אותי אליו הביתה ואמר שאנחנו צריכים לברוח ביחד ושהוא לא ישן בלילות כי הוא חושב עליי, בגלל מצבי העדין זה הכניס אותי לפארנויה ונבהלתי ממנו, התחלתי לפחד שהוא עוקב אחריי ונכנס לי למחשב ומצותת לי בבית, שהוא שם מכשירי ציתות בדירה שלי, שהוא מזיז את העכבר במחשב או מתקשר אליי, אלה היו מחשבות שווא ולא הזיות, לא הזיתי או שמעתי דברים שלא שם, רק היו לי מחשבות שווא, עד היום יש לי אובססיות ואני בתוך הראש כל הזמן חוזרת על השם שלו בראש שלי בצורה לא רצונית, בכל מקרה לאחר מכן הפסיכיאטרית רשמה לי תרופה אנטי פסיכוטית שאני לא זוכרת את שמה אבל היא הייתה בצורת כדורי אליפסה כחולים (אולי מודל?), לאחר זמן קצר בגלל אותו הבחור שניצל אותי (שלקח לי את הבתולים) ניסיתי להתאבד עם כל הכדורים שהיו לי, כי הוא הפסיק לענות לי להודעות, הגעתי לבי"ח ועשו לי שטיפת קיבה עם זונדה, לא נעים, לאחר מכן נפגשתי עם כמה פסיכיאטרים פרטיים (מבחינת בי"ח ובצורה פרטית) שהחליטו שאני צריכה לקחת רק רסיטל ולמיקטל (ואולי לוריוון מידי פעם בשביל לישון), לאחר חודש חודשיים המצב שלי השתפר בצורה דרסטית, לא שמרתי על קשר עם הבחור והחיים שלי פשוט היו טובים יותר מאי פעם, לאחר חצי שנה בערך הפסקתי לקחת את התרופות בצורה הדרגתית כי חשבתי שאני לא צריכה והכרתי עוד בחור שנפלתי בקסמיו, היה מאוד נחמד אליי ותמיד הראה התעניינות, לאחר חודשיים שלושה הסתבר שהוא גם ניצל אותי, עשה אותי וברח, והייתי מאוהבת בו אז איכשהו המשכנו לשמור על קשר מרחוק, ככה הוא שיחק בי, מצד שני כל הזמן הייתי שולחת לו הודעות ונכנסת להיסטריה ומפציצה אותו בהודעות אם הוא לא ענה לי, למרות זאת הייתי במשך חצי שנה או אפילו יותר מאוד מאושרת גם אחרי שהפסקתי את התרופות, ואז בספטמבר אימא שלי אובחנה כחולת סרטן הצפק שלב 3C ומאז החיים שלי די נהרסו.. הבחור שהיה מאוהב בי שגרם לי פרנויה חזר לראש שלי, לא מבחינת פרנויה אלא מבחינת מחשבות אובססיביות (לא האמנתי שהוא עוקב אחריי אבל המחשבות שלי כל הזמן נתקעו עליו וחזרתי על השם שלו כל הזמן בראש שלי, גרם לי ללחץ מטורף, מה שקורה עד עכשיו) ונהייתי אדישה ועצובה ולא האמנתי שהחיים יחזרו להיות כמו שהיו פעם, והם גם לא חזרו, עד עכשיו אני מנסה למצוא את האושר הזה שהיה לי אז ונעלם, תקועה בעבר, הלכתי לפסיכיאטר למבוגרים חדש, הרוטינה של התרופות כל הזמן השתנתה, למיקטל ורסיטל/פריזמה, במינונים נמוכים, רשם לי גם פרפנאן לא בצורה קבועה אלא רק לפעמים אם אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד, עדיין לא מצאתי את האושר הזה.. לאחר שנה בערך הבחור השני ניתק איתי את הקשר לגמרי מה שגרם לי לשני ניסיונות התאבדות עם כדורים, לאחר השני התייצבתי אבל עדיין הייתי מאוד עצובה וחסרת תקווה, עד עכשיו, פגשתי בחור חדש שבעצם רדף אחריי ובאמת הראה את העניין שלו בי, לאחר חצי שנה של רדיפה לבסוף הסכמתי לצאת איתו, ועד עכשיו (כמעט 11 חודש) אנחנו במערכת יחסים מאוד יציבה, אבל עדיין מבחינה נפשית אני עצובה, אין לי יציבות תעסוקתית, אני כל הזמן מחליפה עבודות, המשפחה שלי קרובה לפשיטת רגל, ואני פשוט לא מצליחה למצוא את האושר הזה. הלכתי לפסיכיאטרית אחרת לפני חצי שנה, היא עשתה מהפכה ונתנה לי אלפרליד אחד בבוקר ואחד בערב, ופקסט אחד בבוקר. לא היו תופעות לוואי, התרופות הרגיעו אותי, אבל גם הפכו אותי לעוד יותר עצובה וחסרת תקווה וגרמו לי לוותר על הכל, התפטרתי מהעבודה, חזרתי לפסיכיאטרית סיפרתי לה עוד קצת על עצמי והיא נתנה לי קרבומזפין 200 ביום ו200 בלילה יחד עם הפקסט בבוקר, הפסקתי גם לקחת אלפרליד בצורה קבועה שלא בהמלצתה, כי לא רציתי להתמכר וכי זה היה יותר מידי תרופות בשבילי, לאחר כמה ימים של נטילת קרבומזפין שבעצם קצת גרם לי להיות שמחה ויציבה אבל המינון היה יותר מידי בשבילי וגרם לי לסחרחורות ולהרגשה של 'יותר מידי', נסעתי בלילה למוקד רפואה דחופה שאמרו לי להפסיק את הקרבומזפין וכי זה גבוה מידי וללכת לפסיכיאטרית כמה שיותר מוקדם, הלכתי אל הפסיכיאטרית והיא ביטלה לי את הקרבומזפין והחלטתי שאני רוצה להחליף פסיכיאטרית, הלכתי לפסיכיאטרית אחרת ואליה כבר הלכתי עם מידע שמצאתי באינטרנט - על כל מיני תרופות ומה שאני ארגיש שטוב בשבילי, כמו למשל מירטזפין - נוגד דכאון מרדים שירגיע אותי ויוריד את הלחץ, במקום פקסט שבעצם גרם לי להרגיש חסרת תקווה וחסרת אונים או בוספירון שירגיע את החרדות והאובססיות שלי, אפילו הייתי מוכנה לקחת תרופות אנטי פסיכוטיות, הכל בשביל לשאוף לטיפול מוצלח ומציאת האושר והאיזון הזה, כשהתחלתי לדבר על כל התרופות האלה היא נבהלה ומבחינת אגו כנראה ביטלה את כל דבריי ואמרה "אני הפסיכיאטרית ולא את", השאירה אותי על אותן התרופות - פקסט ומידי פעם אלפרליד, מצאתי עבודה חדשה והפסקתי לקחת את התרופות, בחודש הראשון הרגשתי טוב יותר, ואחרי זה בגלל הלחץ בעבודה התחלתי להתייאש ולהיות לחוצה, כל הזמן בעבודה אמרו לי שאני לחוצה מידי, והייתי גם מאוד עצובה והרגשתי 'תקועה במקום פיזי ונפשי שאני לא אוהבת', נפגשתי עם הפסיכיאטרית וסיפרתי לה עוד כמה דברים, היא החליטה שיש לי הפרעת אישיות לא יציבה, BPD, ושאני לא צריכה שום תרופות, אני כל הזמן מחליפה הכל - רופאים, רהיטים, עבודות, תרופות.. אמרה לי שאני לא אקח שום כדורים, נשמעתי לעצתה ולאחר שבועיים הרגשות הנוראיים שלי לגביי העבודה התעצמו והחלטתי ללכת לפסיכיאטר פרטי, סיפרתי לו גם הרבה מידע עליי, הוא אמר שאין לי BPD אבל בגלל שעד לפני 6 שנים קיבלתי כל מה שאני רוצה ואז פתאום לפני 6 שנים התחילו לקרות אסונות במשפחה שלי לא התמודדתי עם זה היטב, הוא החליט שזה בעיקר הפרעת אישיות עם כמה מרכיבים אורגניים, המליץ לרופאת המשפחה לשים אותי על הטיפול שהיה לי בעבר שגרם לתקופה המאוזנת והמאושרת שלי - למיקטל 100-200 מ"ג (לא זוכרת כמה בדיוק) ורסיטל 20 מ"ג, באישור רופאת המשפחה כרגע אני לוקחת 200 מ"ג למיקטל בערב ו20 מ"ג רסיטל בבוקר, אני לא מרגישה שזה עובד כ"כ בינתיים, עברו כבר 5 שבועות, מה שגורם לי לחשוב שאולי פיתחתי סבילות לתרופות האלה? מה שכן זה גורם לי להפרעות שינה, אני כמעט ולא מצליחה לישון בלי כדורי שינה, ואני גם מרגישה קצת אובססיבית ומאנית מידי פעם, לפעמים נתקעת על המחשב כל הלילה וחוקרת כל מיני כתבות ומתחילה לחשוב מחשבות בצורה אובססיבית שלא יוצאות לי מהראש. לפני כמה ימים דוד שלי נפטר.. עדיין לא בטוחה איך להתמודד עם זה.. אני יודעת שזה היה מאוד ארוך וחופר, אבל אני כבר מיואשת, 6 שנים מחיי הלכו על כל הצרות האלה, להורים שלי מאוד קשה איתי, אני כבר בת 20 ואני שואבת את כל המאמצים שלהם, אני לא יכולה לעבוד אני בקושי יכולה ללמוד, אפילו לסדר את הבית או להכין אוכל קשה לי (אבל אני בכל זאת משקיעה בזה), אני כבר לא מאושרת, אין לי את ה HAPPY PLACE שלי שהיה לי פעם, הבריחה דרך צפייה בטלויזיה או חיטוט באינטרנט, המציאות מאוד נוראית ואנשים גם פחות מקבלים כי 'אני כבר מבוגרת אני צריכה לדאוג לעניינים של מבוגרים' ו'אצל כולם המציאות קשה את צריכה להפסיק להתבכיין ולהתחיל להיות אחראית'.. אף אחד לא עוזר לי ולא מקבל אותי.. ההורים שלי טוענים שהם מקבלים אותי אבל קשה להם מאוד, הכל סוגר עלינו, אם זה הוצאה לפועל או המחלה של אימא שלי.. אני מפחדת מעצמי ואני מפחדת מכל העולם הזה. אני מפחדת מה'שד' הזה שנכנס למשפחה שלנו שגרם רק לאסונות ב6 השנים האחרונות.. אין מצב שזה 'המציאות של המבוגרים'.. אין מצב שבצורה כ"כ תכופה קורה משהו נורא חדש אצל כולם.. לא רוצה.. תודה רבה על הקריאה ומאוד אודה אם תוכלו להגיב ולעזור לי. יום טוב.