לכל מאן דבעי

אספר את הסיפור שלי כאן בפעם הראשונה. אני בת 29. אני האחות הגדולה מבין ארבע אחיות. לפני עשר שנים, כשהייתי בצבא, גילו אצל אימא שלי גוש שפיר בשד. היום היא בריאה לחלוטין, תודה לאל. אולם בשבילי זה כנראה היה יותר מחוויה קשה שאנשים (כולל היא) התגברו עליה והמשיכו הלאה כשהיא חלפה, כי פיתחתי דיכאון מג'ורי אבדני ו-OCD. בתקופה שהיא הייתה חולה התחלתי לנקות את הבית (הענק) באופן אובססיבי, כדי שהיא לא תצטרך לנקוף אצבע בעבודות הבית ורק תנוח ותתרכז בהחלמה שלה. אולם אחותי א' התחילה באותה תקופה להסית את אחיותיי מ' ו-ל' נגדי, שטפה להן את המוח וגררה אותן לחרם עליי, חרם שאימא שלי לא ניסתה לעצור, רצח אופי שנמשך עשור. הן עסקו בסכסוכים ובחרם שנמשך און-אנד-אוף כל עשר השנים האחרונות. הן נהנו מזה. הן השפילו אותי והלבינו את פניי מול חברותיהן ומול מכרים של המשפחה שבאו אלינו הביתה. כולם כבר התחילו להסתכל עליי כאילו אני מפלצת בבית שלי. בגיל 23 ראיתי פסיכיאטר בפעם הראשונה, לאחר שהגעתי לתת משקל (44 ק"ג) כי לא הייתי מסוגלת לאכול בשל דיכאון חמור כתוצאה מכך שהייתי מוחרמת. הפסיכיאטר רשם לי מירו לעלייה מהירה במשקל ולשינה. כשאחותי ל' השתחררה מהצבא אימא שלי סכסכה בינינו וכתוצאה מהכאב של לאבד אחות (שוב!!!) עליתי לגג בניין גבוה והמחשבה על אבא שלי המדהים עצרה אותי מלקפוץ. הגיעה תקופה שאחותי מ' עברה ניתוח פלסטי להגדלת חזה וממש סעדתי אותה, כולל לקחת אותה לשירותים ולנגב לה (כבר הזכרתי שיש לי OCD?), להאכיל אותה, לקלח אותה. בזמן זה אחותה התאומה א' פשוט נעלמה לשבוע ולא נקפה אצבע כדי לעזור לה. ל' בילתה עם חברות. זה לא עצר בעד מ' מלהחרים אותי שוב זמן קצר לאחר מכן. לפני שנתיים אחותי א' התחתנה ונכנסה להיריון. עשיתי את כל המאמצים בעולם כדי לשמח אותה, "שברתי" OCD ויצאתי מגדרי, באופן מילולי, בשבילה. חשבתי שזהו, שהעבר מאחורינו. היא כבר נשואה ובהיריון, היא בטח כבר לא מתעסקת בחרא הזה. זהו, זה נגמר :) שלושה חודשים לאחר החתונה שלה היא הרימה עליי יד. ניסיתי לשפוט אותה לכף זכות, להגיד לעצמי שכנראה אלה ההורמונים של ההיריון. סלחתי לה והתקשרתי אליה עוד באותו הערב כדי לפייס אותה. אבל הן היו בראש אחר לגמרי... שתי האחיות האחרות והאימא הלכו אתה. הן הפכו את המצב והוציאו אותי אשמה. שכביכול אני הרמתי יד על אישה בהיריון. כל כך נפגעתי. הבנתי שהשנאה כלפיי כל כך גדולה, שלא משנה שתמיד הייתי שם כשהן היו בנקודות שפל, כמה הקשבתי והכלתי אפילו כשהייתי במצב גרוע בעצמי, כמה שעשיתי דברים שאפילו לא יכולתי פיזית ונפשית לעשות, הן תמיד ישפטו אותי לכף חובה, בין אם אני אשמה ובין אם לא. כתבתי מכתב פרידה ארוך שבו סיפרתי מהנקודה שלי את כל מה שעברתי בעשר שנים האחרונות. שאלתי בתמימותי את אימא שלי אם יש סיכוי שהאחיות שלי יחזרו לדבר אתי והיא אמרה בבוז שהאחיות שלי שונאות אותי ושאחותי א' הייתה הקרבן ולא אני. לא יכולתי לחיות עם השקר הזה. לא האמנתי לכל כך הרבה שנאה. לכל כך הרבה אדישות ואכזריות מצד אימא שלי, שילדה אותי. שלא אוהבת אותי. לאחר חודשיים שניסיתי לפייס אותן ושאבא שלי ניסה לגשר ולספר להן את האמת והן סירבו לדבר אתי, הרגשתי שאין לי יותר על מה להילחם ושאין סיכוי שהן אי פעם יאהבו אותי. הרגשתי שהשנאה אף פעם לא תיגמר. ניסיתי להתאבד. חבל שלא הצלחתי.