פורום פסיכיאטריה - עמוד 831

לפני שנתיים ושלושה חודשים קבלתי 150 גרם פביקסיל וריספרדל 1.25 כנגד ocd כעבור שנה הפסקתי את הפבוקסיל על דעת עצמי ונשארתי לקחת את הריספרדל באותו מינון.עכשיו אני מורידה את הריספרדל לאט לאט ובהשגחת פסיכאטר האם יש מצב שהיה לי פסיכוזה?

לא מצליח להירדם.. הפסקתי את האיטומין (10 מ"ג) לפני יומיים בגלל שהוא ממש "שובר" אותי בבוקר ומקשה עליי להתעורר והופך אותי ל"איטי" ו"כבד".. אז קבלתי במקום פרוטיאזין 25 מ"ג אך הוא לא משפיע עליי.. מנסה להיות במיטה אך כול הגוף שלי חם ובסטרס והמחשבות לא מפסיקות להציף אותי, הראש עובד ב"פול פאוואר" .. לא ישנתי כבר שני לילות.. איך אפשר להחזיק ככה עבודה קבועה ? להתעורר כול יום בבוקר? אי אפשר אם לא ישנים כול הגוף שלי כואב מעייפות איך אפשר לתפקד ככה? המתח הורג אותי והמחשבות על כך שאני לא אצליח לישון לעולם בלי תרופות.. אני יודע שאני מכניס את עצמי לזה אבל אין לי שליטה על זה.. ואני לא עושה את זה בכוונה, הרי איזה אינטרס יש לי? מי לא רוצה לתפקד בצורה נורמאלית ולחיות חיים נורמאליים..? כמה אפשר לסחוב ככה? המשפחה אומרת שאני מכניס את עצמי לזה ושאני נתלה בתרופות, אך אין לי מה לעשות אני לא מוצא שום פיתרון שיוריד את הסטרס שלי ואת מהירות המחשבות המציפות אותי..זה שאני לא ישן כבר יומיים גורם לי לכתוב הרבה ולהיות "מוצף".. לפחות אני יכול "לשפוך" קצת החוצה את כול ה"חרא".. איך אפשר לצאת מהמעגל השחור הזה, מהגיהנום הנצחי של המחשבות וחוסר השינה?

ד"ר נכבדה שלום! בעלי מטופל בויפקס XR 150 מ"ג בבוקר ובערב לוקח ויפקס XR מ"ג75+ טימוניל 300 מ"ג . החלפנו רופא והוא נתן לו תוספת של טימוניל מכיוון שהוא עדיין מרגיש חסר מצב רוח ומאד מאד עצבני, אנחנו רוצים לחזור לרופא הקודם אבל לא מעוניינים ומר שהלכנו לרופא אחר שנתן לו טימוניל כתוספת שאינה עוזרת. שאלתי אם צריך להפסיק את הטימוניל צריך לרדת בהדרגה? אודה מאד לתשובתך! (נ.ב. בעלי חולה באי ספיקת לב ומושתל דפיברילטור.)

שלום וברכה אני נוטל סרנדה 50 מ"ג, למרות שלא אובחן לי "דיכאון קלאסי".. מה שכן יש לי מצבי רוח ירודים.. תכנים דיכאוניים.. פסימיות.. תחושת ריקנות לרוב וחוסר תקווה , חוסר ביטחון, בילבול וחוסר אמונה בעצמי, למרות שאני מתפקד (עובד לסירוגין, מנהל קשר זוגי וחברתי..) האם לדוגמא במצב שאין לי דיכאון מג'ורי התרופה רמוטיב (שהיא לדיכאון קל עד בינוני שאולי יש לי?) יכולה להועיל לי יותר מהסרנדה? או שבגלל שהסרנדה היא לדיכאון כבד, היא אמורה "לכסות" ולטפל גם בדיכאון הקל? או שזה עובד אחרת? אשמח לתשובות תודה :]

היי רשמת לי שעדיף לוסטרל/סרנדה לעומת פריזמה/פלוטין לתסמונת pmdd. שאלתי היא למה לא פלוטין? כי חברתי לוקחת פלוטין וירדה 6 קילו ורק אחרי 3 חודשים חזר לה התיאבון וזה אומר שאם אקח כל חודש 10-14 ימים פלוטין 20 מ"ג התיאבון יחסם כל פעם מחדש. ואז גם ארזה אולי? תודה

אני לוקח 150 מג סרקוול כ 9 חודשים עליתי יחסית הרבה באחוז השומן ובכ 8-10 סנטימטר בהיקף בטן ואני לא אוכל הרבה ובלי קשר אני תמיד רזה סרקוול ניתן להרגעה וחיזוק האנטי דכאוניים שאני לוקח ציפרמיל ואנפרניל הוא גם עוזר לישון הסרקוול איזה תחליף שלו אפשר למצוא שלא מ שמין?

מטופל בסימבלטה ופנרגן ודי מרוצה נגמל מ2 מ"ג קלונקס בהם השתמשתי במשך שנתיים יורד באמצעות ריבוטריל ונמצא כרגל על כמו מדוייקת של 1 מ"ג קלונקס, האם בהורדת טיפה אחת ל21 יום[נשארו לי עוד 9 טיפות עד סוף התהליך]אני חשוף להתקפיים אפילפטיים או שזו גמילה מבוקרת ונכוה? רוב תודות ושבת שלום.. תמיר

האם ידוע מתי יהיה אפשר להשיג את התרופה ברינטלקס בבתי המרקחת?

אימא שלי ממש לא מבינה את המצב הרגיש שאני נמצאת בו, היא לא מבינה שיש לי רגישות יתר ושלדברים שלה יש השפעה קשה ביותר עליי. היא חושבת שאני בן אדם רגיל ושאני יכולה להמשיך בשגרת היום-יום כמו שהיא יכולה אחרי שהיא פוגעת בי ואז צועקת לאבא שלי דברים עליי במשך שעה כשאני יושבת ורועדת בחדר. היא מחזיקה נגדי דברים שאני עושה בגלל ה-OCD ולא מנסה להבין ועושה לי רע כל הזמן. היא ממש מזיקה לי, כולל סכסוכים והסתות עם שאר בני הבית. אני מתמודדת עם המון גם ככה, והיא מחמירה את המצב שלי ואז הופכת את המצב ומתקרבנת בפני שאר המשפחה. אני כבר לא יודעת מה לעשות.

אספר את הסיפור שלי כאן בפעם הראשונה. אני בת 29. אני האחות הגדולה מבין ארבע אחיות. לפני עשר שנים, כשהייתי בצבא, גילו אצל אימא שלי גוש שפיר בשד. היום היא בריאה לחלוטין, תודה לאל. אולם בשבילי זה כנראה היה יותר מחוויה קשה שאנשים (כולל היא) התגברו עליה והמשיכו הלאה כשהיא חלפה, כי פיתחתי דיכאון מג'ורי אבדני ו-OCD. בתקופה שהיא הייתה חולה התחלתי לנקות את הבית (הענק) באופן אובססיבי, כדי שהיא לא תצטרך לנקוף אצבע בעבודות הבית ורק תנוח ותתרכז בהחלמה שלה. אולם אחותי א' התחילה באותה תקופה להסית את אחיותיי מ' ו-ל' נגדי, שטפה להן את המוח וגררה אותן לחרם עליי, חרם שאימא שלי לא ניסתה לעצור, רצח אופי שנמשך עשור. הן עסקו בסכסוכים ובחרם שנמשך און-אנד-אוף כל עשר השנים האחרונות. הן נהנו מזה. הן השפילו אותי והלבינו את פניי מול חברותיהן ומול מכרים של המשפחה שבאו אלינו הביתה. כולם כבר התחילו להסתכל עליי כאילו אני מפלצת בבית שלי. בגיל 23 ראיתי פסיכיאטר בפעם הראשונה, לאחר שהגעתי לתת משקל (44 ק"ג) כי לא הייתי מסוגלת לאכול בשל דיכאון חמור כתוצאה מכך שהייתי מוחרמת. הפסיכיאטר רשם לי מירו לעלייה מהירה במשקל ולשינה. כשאחותי ל' השתחררה מהצבא אימא שלי סכסכה בינינו וכתוצאה מהכאב של לאבד אחות (שוב!!!) עליתי לגג בניין גבוה והמחשבה על אבא שלי המדהים עצרה אותי מלקפוץ. הגיעה תקופה שאחותי מ' עברה ניתוח פלסטי להגדלת חזה וממש סעדתי אותה, כולל לקחת אותה לשירותים ולנגב לה (כבר הזכרתי שיש לי OCD?), להאכיל אותה, לקלח אותה. בזמן זה אחותה התאומה א' פשוט נעלמה לשבוע ולא נקפה אצבע כדי לעזור לה. ל' בילתה עם חברות. זה לא עצר בעד מ' מלהחרים אותי שוב זמן קצר לאחר מכן. לפני שנתיים אחותי א' התחתנה ונכנסה להיריון. עשיתי את כל המאמצים בעולם כדי לשמח אותה, "שברתי" OCD ויצאתי מגדרי, באופן מילולי, בשבילה. חשבתי שזהו, שהעבר מאחורינו. היא כבר נשואה ובהיריון, היא בטח כבר לא מתעסקת בחרא הזה. זהו, זה נגמר :) שלושה חודשים לאחר החתונה שלה היא הרימה עליי יד. ניסיתי לשפוט אותה לכף זכות, להגיד לעצמי שכנראה אלה ההורמונים של ההיריון. סלחתי לה והתקשרתי אליה עוד באותו הערב כדי לפייס אותה. אבל הן היו בראש אחר לגמרי... שתי האחיות האחרות והאימא הלכו אתה. הן הפכו את המצב והוציאו אותי אשמה. שכביכול אני הרמתי יד על אישה בהיריון. כל כך נפגעתי. הבנתי שהשנאה כלפיי כל כך גדולה, שלא משנה שתמיד הייתי שם כשהן היו בנקודות שפל, כמה הקשבתי והכלתי אפילו כשהייתי במצב גרוע בעצמי, כמה שעשיתי דברים שאפילו לא יכולתי פיזית ונפשית לעשות, הן תמיד ישפטו אותי לכף חובה, בין אם אני אשמה ובין אם לא. כתבתי מכתב פרידה ארוך שבו סיפרתי מהנקודה שלי את כל מה שעברתי בעשר שנים האחרונות. שאלתי בתמימותי את אימא שלי אם יש סיכוי שהאחיות שלי יחזרו לדבר אתי והיא אמרה בבוז שהאחיות שלי שונאות אותי ושאחותי א' הייתה הקרבן ולא אני. לא יכולתי לחיות עם השקר הזה. לא האמנתי לכל כך הרבה שנאה. לכל כך הרבה אדישות ואכזריות מצד אימא שלי, שילדה אותי. שלא אוהבת אותי. לאחר חודשיים שניסיתי לפייס אותן ושאבא שלי ניסה לגשר ולספר להן את האמת והן סירבו לדבר אתי, הרגשתי שאין לי יותר על מה להילחם ושאין סיכוי שהן אי פעם יאהבו אותי. הרגשתי שהשנאה אף פעם לא תיגמר. ניסיתי להתאבד. חבל שלא הצלחתי.