פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי - עמוד 22

הורות לילדים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז יכולה להביא את ההורים למצב של שחיקה. נדמה שהילד לא נח לרגע, שאין יום שבו העניינים לא מגיעים לידי מאבקי כוחות, ושחלק גדול מיחסי הגומלים שלנו מוקדשים ל משפטים כמו: אמרתי לך לא לעשות כך", "כמה פעמים צריך להגיד לך " וכדומה. סביר להניח שאם הילד הנוכחי יש לנו יותר יחסי גומלין של נזיפות, כעסים ומאבקי כוחות, ולכן דווקא לילד זה חשוב יותר להקדיש זמן איכות, זמן שבו הוא מרגיש שהוא חשוב ו"שווה" בעיני ההורים שלו. כי בקלות ההורים בלי לשים לב יכולים להיגרר למצב שבו הם יותר ויותר מעירים לו ויוצרים לו את הזהות של "הילד הרע" או "הילד שלא מתפקד טוב בבית" ואז זו נבואה שמגשימה את עצמה, הוא פשוט יהיה הילד הזה. ולכן "זמני איכות" של ההורים עם הילד מנטרלים את ה"המשבצת" של הילד שלא מתפקד ומעניקים לו תחושת ערך עצמי. עוד נקודה חשובה שההורים יהיו עקביים בהוראות שלהם לילד, כי לילד שסובל מקשב וריכוז קשה יותר להשתבץ בתוך שגרת חיי המשפחה ולהתאים את עצמו לנורמות של הבית ולכן חשוב שההורים יחליטו ביניהם מה מותר ומה אסור בבית ולא ישנו יותר מידי. בדרך כלל לילד עם הפרעת קשב וריכוז קשה יותר לשמור על מסגרות ונורמות בבית ולכן אפשר וטוב במקרה הזה להשתמש בפרסים, חשוב להציב מטרות ואתגרים ברורים ומוגדרים לשמך כמה ימים כמו: שבוע של הכנת שיעורי בית, לסדר את החדר בשעה מסוימת ביום, עזרה בבית ולתגמל. חשוב שההוראות שההורים אומרים לילדים יהיו ברורים לא להסתפק ב"תסדר את החדר" אלא גם פירוט, את הבגדים בארון, את המשחקים בארון המשחקים וכדומה לא בטון כועס אלא בטון רגיל, יותר טוב לסובל מקשב וריכוז כשברור לו מה הוא צריך לעשות העידוד חשוב בחינוך הילדים, ואצל הסובלים מקשב וריכוז הרבה יותר בגלל שהם לא פעם זוכים לראות את ההורים כועסים עליהם יותר מאשר מרעיפים עליהם חום ואהבה (לא מרוע לב חלילה של ההורים אלא מחוסר אונים וקושי רב להסתדר עם הילד). עוד נקודה אחרונה: חשוב לשים לב לא להעניק יותר מדי משמעות להתנהגות שלילית של הילד בגלל שהיא מזכה אותו בתשומת לב מה שמקבע את ההתנהגות השלילית שלו מכיוון שהוא זוכה לתגמול רגשי, למרות שזה תגמול רגשי שלילי, אבל בשביל ילד תגמול רגשי מההורה אפילו שלילי יכול להיות משתלם, ואז ההתנהגות שלו מתקבעת.

הרבה ילדים ובני נוער מבלים הרבה שעות בשימוש במחשב . שימוש מוגזם במחשב עשוי להיות מסוכן עבור ילדים ומתבגרים וצריך להדליק נורות אזהרה. אם הילדים מגלים התנהגות אובססיבית כלפי אתר או משחק מסוים במחשב, והם מתקשים לתפקד ולהתרכז כשהם לא מחוברים למחשב, הם מגלים עייפות, הם חווים ירידה בהישגים בלימודים ומתרחקים מהחברים שלהם, זה סימן שהם אולי מפתחים התמכרות. ולכן חשוב מאד לקבוע כבר מגיל קטן שעות ומכסות לשימוש במחשב - חלק מההתמודדות עם תופעת התמכרות קשורה בחינוך לשימוש נכון כבר בגילאים קטנים. ולכן חשוב שנדאג ששגרת היום של הילד שלנו תכיל גם פעילות שהיא מחוץ לבית, ובתוך הבית, אם זה משחקים, חברים, ציורים, עזרה בבית, שיעורי בית, משחקים מחוץ לבית חשוב שנעזור לילד לפתח תחביבים ופעילויות, חשוב שנאתגר אותם בכל מיני משימות, ובנוסף לכך ההגבלה בשהייה מול המחשב. עוד נקודה חשובה: שהילדים לא יהיו במחשב על חשבון שגרת החיים שלהם, אם יש ארוחות, שעות שינה, שעות עזרה בבית, שעות שיעורי בית וכדומה חשוב שנקפיד על השגרה הזה הווה אומר שאנחנו מטפטפים למח של הילד שמחשב זו פעילות אחת בחיים אבל יש עוד הרבה דברים אחרים בחיים, אנחנו מחדירים לו את זה דרך שגרת החיים, "שגרת החיים חזקה יותר מאשר המחשב" וגם לא יהיה נכון למקם את המחשב בחדר של הילד, אלא שיהיה במקום מרכזי כך שנוכל לשלוט יותר על השימוש וגם שהנוכחות שלנו ההורים תרתיע ותגביל את שימוש הילד. מצד שני חשוב לזכור שאם נגביל לגמרי את הילד מהמחשב ויש לנו מחשב בבית אז זה עלול לגרום לו לצבור תחושת כעס ועוינות כלפיי ההורים וצורך חזק בעתיד להיות מול המחשב.

שלום וברכה מכיוון שהזוגיות הנוכחית חשובה לך ומתוכן מכתבך נראה שמדובר על התעוררות רגשית זמנית שתלויה בלשונו החלקלקה של הדובר מצד אחד ומצד שני דכדרוך לאחרונה במערכת יחסי הנישואין שלך, הייתי ממליץ לכם ללכת לייעוץ נישואין מקוצעי שיוכל לעזור לבן הזוג שלך לעשות את השינוי למענך ולהשלים את החסך הרגשי שמתמלא על ידי אותו אדם בעבודה, הדכדוך הרגשי יכול גם מצב של "התפכחות" שבני הזוג מבינים שכך אי אפשר להמשיך והגיע הזמן לעשות שינוי בתוך המערך הזוגי ולכן ייעוץ מקצועי יכול למנף את האנרגיה של הדכדוך לאנרגייה של שיפור אם תרצי להעביר לאותו אדם בעבודה מסר שיימנע מיצירת קשר זה חייב להיות על ידי סגנון ברור וחלק, זה שהוא לקוח חשוב של החברה זה מובן שזה מקשה מכיוון שישנו חשש שאם נדבר אתו בצורה ברורה מידי הוא יעלב וייקח את זה למקומות של העבודה ושם אולי יפגע בנו, ולכן לא תמיד צריך לומר במילים יש פתגם יפה שאומר שלאדם יש "שני פיות הפה והרגליים" כלומר מה שהוא אומר ומה שהוא עושה או לאן שהוא הולך ולכן אם ניסית לומר פעם פעמיים וזה לא עבד אז יכול להיות שזו לא השפה, השפה היותר מתאימה זו שפת "הרגליים" ברגע שתמנעי שוב ושוב ממפגש, מדיאלוג לא ענייני, לקצר שיחות זה עצמו ישדר מסר ברור. להימנע מעשיית מהלכים שאחר כך מתחרטים עליהם הכוונה לעצור את המהלכים מתי שעוד זה נראה לא כל כך רציני, שאין הרבה רגשות כי לאחר מכן בני האדם הם בתוך מערבולת רגשית שקשה ולפעמים בלתי אפשרי לצאת ממנה. בהצלחה!

בגיל הנעורים הילדים חווים חוויה אמביוולנטית מצד אחד הם כמו ילדים קטנים הם תלויים בנו כלכלית, הם ניזונים מהבית של ההורים קורת הגג והמחסה שלהם זה בית ההורים , וכך בעוד כמה דברים הם תלויים בהורים ומצד שני מתפתחת אצלם תחושה של עצמאות, צורך להוכיח את עצמם להוכיח שהם עצמאיים שהם מתפקדים שהם יוצרים ומזיזים תהליכים, הם גם פחות ופחות תלויים רגשית בהורים אלא יותר ויותר בחברה, כלומר הם פחות מחפשים אישור רגשי לעשייה שלהם מההורים ויותר הם מחפשים למצוא חן בעיני החברה שלהם - דעת החברה בעיניהם חשובה מדעתם של ההורים. ולכן אנחנו יכולים להחמיא ולעודד את הילד שזו יכולה להיות תחושה נחמדה לילד אבל ללא ספק זה לא יותר מידי אמור להשפיע עליו... נערים יותר חווים את המקום שלהם במשבצת המשפחתית כשהם עושים "דברים של מבוגרים" כמו למשל – מתייעצים אתם, מדברים אתם שיחות של מבוגרים (בין אם זה החלטות של הבית, פוליטיקה או כל דבר אחר שנתפס בעיניו כנושא של מבוגרים) וגם אם הילד – נער עשה משהו למען הבית לא תמיד המחמאה תשפיע עליו לפעמים להדגיש את התוצאה זה יותר ישפיע עליו לדוגמא: הוא עזר לנקות את הבית טוב לומר לו: "תודה על העזרה בניקיון הבית בזכותך הייתה לי אפשרות לעשות דברים נוספים" כלומר אני לא מחמיא לו ישירות על העזרה אלא אני מדגיש את התוצאה של מה שהוא עשה למען הבית, כך הוא לא מרגיש רק את המחמאה אלא שיש למעשים שלו ערך והשפעה על הבית. הזכרנו מקודם עוד דרך לעזור לילדים- נערים - להרגיש מוערכים זה להתייעץ אתם, אפשר להמציא נושא שהתוצאה לא כל כך חשובה לנו לדוגמא אנחנו רוצים לצבוע את החדר של אחד הילדים אנחנו ההורים נבחר כמה צבעים שמתאימים לנו ואז נשתף את הנער בבחירה האחרונה, אם לדוגמא ההתלבטות היא בין צבע כחול לטורקיז ולא כל כך משנה לנו אם זה יהיה זה או זה, אז נבקש מהנער שיכריע... זה לא חייב להיות בכל תחום- אבל אם נמצא מספיק הזדמנויות לעשות את זה במצבים שנראה לנו שזה אפשרי- נוכל ללא ספק לתת למתבגר שלנו מקום מרכזי בבית והוא פחות ירגיש צורך להתמרד, חשוב שנמצא עוד ועוד מקומות שבהם הוא יכול להביע את הצד הבוגר שלו בתוך המשפחה שלנו.

אחת האפשרויות לעודד מוטיבציה אצל הילד זה על ידי שנדבר אל הדמיון של הילד, לדוגמא: אם הוא אומר: "אין לי חשב ללמוד למבחן זה קשה לי מידי" אפשר לומר לו: " נכון זה קשה ללמוד למבחן, תתאר לך שהיית מגיע למבחן אחרי ששבוע לפני כן רק שיחקת, ובאמצע המבחן זכרת את כל התשובות לשאלות, וקבלת 100, בטח שזו תחושה נחמדה מאד... או ניקח דוגמא נוספת שאנחנו יכולים לומר לילד, אם הילד אומר אין לי "כח" להכין שיעורי בית אנחנו יכולים לומר: "הלוואי ולעשות שיעורי בית היה נחמד כמו לשחק עם חברים... למה אני מביא את העצה הזו? ברגע שאנחנו מזדהים עם הקושי של הילד ולא נאבקים נגדו או נגד התחושות שלו, זה כבר מיקל עליו, הוא לא מרגיש צורך להישאר תקוע במקום באותה משבצת בשביל להוכיח לנו כמה שקשה לו...ודבר שני שאנחנו עושים זה שאנחנו מוסיפים לחיים שלו ממד של דמיון, כי המוטיבציה והדרבון שלנו כבני אדם מהיכן הוא מגיע? מהדמיון... מה מניע אותנו לעשייה קשה ככל שתהיה, הדמיון שזה יישתלם בסוף...מה ששובר את הילד זה לא רק הלימודים או המבחן אלא ובעיקר חוסר הדמיון שהוא יצליח להתמודד עם המצב ובעיקר להרוויח תחושות חיוביות מהמצב... ואת זה חשוב מאד לחזק אצל הילד...

שלום זוגות שמנהלים זוגיות שיש בה גיוון וריגושים אלו זוגות שמרכיב התקשורת הזוגית שלהם עובד מצויין, דבר נוסף שיש לזוגות כאלה שהם פתוחים לדבר על כל מיני רעיונות של עשייה משותפת, של דיאלוגים משותפים, הדמיון והיצירתיות מפותחת מאד ולכן הייתי ממליץ לכם כל יום לחשוב על שני רעיונות של מה שאתם כזוג יכולים לעשות ביחד, בטוח שבימים הראשונים מה שתאמרו יהיה בנאלי ולא כל כך מרגש אך חשוב שתמשיכו כל יום למצוא רעיונות חדשים מה אפשר לעשות, בהתחלה זה יהיה קשה למצוא דברים מרגשים לעשות ביחד כי אם תקופה ארוכה של זמן אין בזוגיות ריגושים זה גם אומר שהמח כבר לא רגיל ומאומן לחשוב בצורה יצירתית ומעוררת רגשות. ולכן במשך שבועיים כל יום למצוא שני דברים חדשים שאפשר לעשות כל אחד מכם (סך הכל ארבעה דברים ביום) זה יכול להיות לימוד, טיולים, עשייה משותפת, התנדבות יחד ועוד עשרות רעיונות. עוד נקודה, מחמאות מעוררים את הממד הרגשי בזוגיות, אך אם אתם במצב של "קיפאון" רגשי אז אני מאמין שלא תמצאו הרבה מחמאות אחד על השני ולכן מה שנכון וטוב לעשות זה ליצור אווירה של רגשות לדוגמא: הייתי היום בהצגה והיה מרגש, היה סוחף, או שהצלחתי בפרוייקט רציני מאד ואני מגיעה להישגים ויש לי תחושה סיפוק, אני מרגישה שאני מפתחת את האשיות שלי זה משפיע על מצב הרוח שלי במהלך היום וכו העיקרון הוא לדבר על רגשות בבית, להרגיל את הבית ל"אקלים רגיש". עוד נקודה פעילות גופנית משותפת (לדוגמא הליכה יחד) יכולה לעזור לעורר רגשות. ונקודה אחרונה: לא תמיד אך לפעמים זוגיות ללא רגשות משקפת את בן/ת או שניהים ביחד - להם עצמם לא פעם חסר את ממד הרגשות בממד התוך אישי ולא רק הבין אישי ולכן כדאי לשים לב לזה, לחדש את ההיבט הרגשי בתוכנו (פעילות מהנות בעלות משמעות וכדומה בינך לבין עצמך) כי כשאדם מפעיל את המערך הזה בינו לבין עצמו הוא יותר לעצמו זהות ותדמית של אדם שאוהב ריגושים, של אדם שבאופן ספונטאני מוצא בכל ממד בחיים את ההביט הרגשי, כי אנשים שלא מרבים להפעיל את הרגשות שלהם גם באירויעים מרגשים מאד הם יישארו "קרירים" רגשית, ואנשים שמרבים להפעיל את הררגשות שלהם גם באירועים שגרתיים מוצאים את הממד המרגש. בהצלחה!

מחקרים מראים שאנשים שמרגישים רע במערכות הנישואין שלהם נוטים יותר לסבול מדיכאון ומצד שני מערכת נישואין טובה יכול לרומם את האדם המדוכא. יחד עם זאת בדרך כלל בעלים לא נוטים לקבל עזרה מהאשה שלהם בזמן דיכאון ובכל זאת כשהם מבקשים ומקבלים הם מרגישים לרוב יותר טוב. זה נכון שבזמן שאחד מבני הזוג בדיכאון זה הופך את המערך המשפחתי לנטל רגשית, יותר ויותר מחפשים רק איך להעביר עוד יום ועוד יום עם ולמרות הדיכאון של בן הזוג אני משער שזה חלק מהתסכול שלך שאת מרגישה שאת יכולה לעזור לו אבל הוא לו נותן לך לעזור לו, ולכן מה שחשוב לעשות זה כשאנחנו מתקשרים למצוא הזדמנויות שבהם נוכל לדבר על דברים שנעשה כזוג או משפחה ויחד עם זאת להדגיש שאנחנו מבינים את המצב של בן הזוג, לדוגמא: אני מבינה שאתה סובל מדיכאון ואני לא מאשימה אותך ולא לוחצת עליך לצאת מהמצב הזה, יחד עם זאת חשוב לי ולבני המשפחה שבמהלך השבוע נמצא זמנים לא ארוכים להיות ביחד... לפחות עד שתסתדר עם המצב שלך שבינתיים לא נאבד את הקשרים במשפחה. ואם לדוגמא זיהית שבן הזוג שלך עשה משהו בבית לדוגמא ניקה כלים, סיפר לילדים סיפור או כל דבר אחר נאמר לו משהו בסגנון של: "אני יודעת שזה קשה לך לעשות אפילו את הפעילות הקטנה הזאת, אני מעריכה את זה וזה נותן לי מוטיבציה ואמון שיש אור בקצה המנהרה". בטח שלא כדאי אחרי שהוא עשה משהו למען הבית או המשפחה לומר לו: "אתה רואה שאתה יכול אז למה לא עשית עד עכשיו, לא חבל על הזמן?" גם חשוב לא לזלזל בתחושת הדיכאון כמו: "נו אז אתה בדיכאון מצב רוח חולף וזהו, יש בחיים מספיק דברים חשובים ואי אפשר לבזבז את הזמן שלנו". ולאדם המדוכא עצמו חשוב שלא יבקר או ישפוט את עצמו בפני בת הזוג כלומר שלא יאמר מילים כמו: אני בטוח שאת כך כך כועסת עלי שאני מדוכא כל הזמן כי זה משפט שמעורר אצל בת הזוג רגשות אשמה - לא רק שקשה לי עם המצב אלא בצורה סמויה היא כמו מואשמת שהיא "השופטת והביקורתית" וזה לא נעים - עדיף פשוט לומר משפט כמו: אני מעריך את התמיכה והסבלנות שלך ורוצה להאמין שאני אצא מהדיכאון בקרוב.

בין עשרה לחמישה עשר מהאוכלוסייה סובלים וסבלו מהתקפי חרדה. וברוב המקרים האנשים שסובלים מהתקפי חרדה מגבילים את הפעילות שלהם כדי להימנע מהתקפי חרדה נוספים. ולרוב לנשים יש יותר חרדות והתקפי חרדות מאשר לגברים. מצד אחד אתה כבן זוג חשוב שתעזור לרעייתך בדברים הקטנים אבל בד בבד להעניק לה את העצמאות על ידי שלא ניתן יותר מדי עזרה, וגם בשבילך זה חשוב שלא תישחק מרוב עזרה לדוגמא אם אשתך מבקשת ממך ללכת אתה לקניות תאמר לה משהו בסגנון של: אני מוכן ללכת אתך לקניות ובד בבד אני רוצה שתמצאי זמן לעצמך, ולהיות כמה דקות לבד במקום שאנחנו עושים קניות זה דבר שיעזור לך להתמודד עם החרדות שלך וייתן לי תקווה שאנחנו לקראת תהליך של שינוי והתפתחות, ואחרי שהיא עושה את זה ומצליחה חשוב מאד לעודד אותה לחזק אותה, על מנת שההתנהלות בכיוון הזה תמשך עוד ועוד. ואם לפעמים אשתך אומרת לך ביטויים קיצונים על התקפי החרדה שיש לה, היא אומרת משהו בסגנון של: "היה לי יום מזעזע, אני לא יכולה יותר לתפקד"... אחרי כמה דקות לא ממקום של ויכוח ומריבה תאמר לה שהתקף החרדה שלך היה קשה מאד אבל הוא המשכת לתקפד כרגיל או הצלחת למרות ההתקף חרדה וחשוב גם לתת מילה טובה, וגם אם היא פעם או פעמיים הצליחה להתמודד עם התקף החרדה חשוב לעודד אותה ולעזור לה להמחיש לעצמה שהיא מצליחה לתפקד, זה חשוב מכיוון שלפעמים אנשים שחווים התקפי חרדה מרגישים שאין להם יותר סיכוי לצאת מזה וזה נראה להם "גדול עליהם יותר מיד" על ידי העידוד והמילה הטובה אנחנו עוזרים לה לראות את המציאות בפרופורציה אחרת על מנת שלא תתייאש מהמצב חשוב לעשות את מה שהצעתי כעת ברגישות יתירה היות והתקפי פאניקה מאד מפחידים את בת הזוג ואם בת הזוג תחשוב שלא אכפת לבן הזוג המערכת הזוגית תפגע גם אחרי שבעיית החרדה תיפתר... ומצד שני לא צריך לעשות הכל בשביל בן הזוג שסובל מחרדה - צריך איזון - להראות שאנחנו תומכים מעודדים אבל לא עושים במקום על מנת שבת הזוג בהדרגתיות תצא מזה ובן הזוג לא יישחק מהתהליך. ואם בן הזוג רוצה להביע את התסכולים שלו נוכח החרדות החוזרות ונשנות – חשוב לא לאמר משהו בסגנון של: "נמאס לי מהחרדות שלך - זה משבש לנו את החיים", אלא יותר משהו בסגנון של: "ריבוי החרדות שלך מתסכל אותי ואני משער שגם אותך, כי יכולנו לעשות כל כך הרבה דברים טובים ביחד ועם המשפחה..." כלומר להכניס מסר חיובי של תקווה של רצון טוב לזוגיות בריאה ויציבה - זה לא יתפרש כביקורת או האשמה אלא תסכול ויחד עם זאת רצון משותף של שני בני הזוג להגיע למקום טוב יותר בזוגיות שלהם ונקודה אחרונה: החרדה גורמת לגוף לפעול אחרת מבחינה פיזיולוגית. קצב הלב מואץ. לחץ דם עולה, סחרחורות, רעידות בידיים, קושי נשימה, הזעה מוגברת, חום בגוף. בזמן חרדה הנשימה היא מהירה יותר מהרגיל מה שמקבע את המצב הקיים ולכן גם נשימה עמוקה ואיטית בזמן חרדה, שינוי פיזיולוגי בגוף מביא לידי שינוי נפשי, לכן חשוב לנשום נשימות הרפיה, נשימות עמוקות מהבטן, נשימה איטית למשך כמה דקות זה עוזר למערכת העצבים להירגע. ולכן חשוב שבן הזוג ובת יתאמנו יחד על נשימות עמוקות נשימות איטיות, יתאמנו על זה בזמן שגרה - בזמן שההתנהלות היומית תקינה - ואז ינשמו יחד גם כשמגיע התקף חרדה אם הם נמצאים יחד באותו מקום. זה יכול לעזור גם לחרדות וגם לבנית הקשר הזוגי על ידי פעולה משותפת של עזרה חשובה שבן הזוג עוזר לרעייתו.

זוגיות שיש בה הרבה מדי ויכוח מי צודק ומי טועה הנה זוגיות שמאבדת מערך הזוגיות שבה והופכת להיות מערכת של יריבים, הבדלי דעות בין בני זוג לא מהווה בעיה, זה נורמאלי שכל אחד רואה את הדברים אחרת, זה גם לא ייתכן אחרת, הקושי הוא כשכל אחד מנסה למשוך רק לכיוון שלו כי הוא מרגיש שהוא הצודק ואם ילכו בכיוון שלו יהיה לשני בני הזוג "טוב" במערך הזוגי. וכל אחד מנסה בדרכו שלו להסביר למה הוא ה"הגיוני, החכם, היעיל המנוסה והחושב על כולם" ואולי הוא באמת יותר חכם ויותר מנוסה, אבל זוגיות מערכת של "חברות" טובה ואם יש כל הזמן "צדק" אז אבדנו את החברות, כי בן הזוג שמרגיש שהוא יותר מידי טועה ולא צודק עתיד להישחק. הצדק אינו מסלול מתאים לזוגיות, זוגיות זה לא מקום של צדק כמו שזה מקום של חברות טובה, פתגם יפה אומר שללב יש הגיון שההיגיון לא יכול להבין ולכן מי שילך על מסלול הצדק יאבד את החברות בזוגיות. חשוב להתחיל לתרגל את ההבנה הזו ששני בני הזוג צודקים וכל אחד יש לו זווית ראייה שונה ומהמקום הזה מגיע החברות וההתנהלות המשותפת, ולכן חשוב שבדיאלוג ביניכם תמצאו זמנים שגם היא מרגישה שהדעה שלה חשובה, ברגע שהיא תרגיש שיש יותר מקום לדעה שלה היא תוכל להיות גמישה יותר בעניינים שבהם אתה מרגיש שאתה יודע טוב יותר ממנה.

הניסיון להפוך אדם פאסימי לאדם אופטימי יכול להפוך את האופטימי לפאסימי, לא פעם הניסיון להביע פאסימיות ולהראות שהעולם הוא מקום שלילי מזכה אותו בתשומת לב, ולכן עדיף לעשות הפוך במקום להיכנס למאבקי כוחות ולנסות לשנות את בן הזוג והתפיסה שלו, נזדהה אתו ונאמר לו שהוא צודק והמצב הוא שלילי, דבר ראשון לא לנסות לשכנע אותו שהוא טועה, דבר שני לפעמים כשהולכים אתו ל"קצה" של מה שהוא אומר, הוא חוזר בו מעט לדוגמא: "בשנים הקרובות יהיה משבר כלכלי ענק" נאמר לו: "זה נראה הגיוני אולי כדאי כבר מהיום להתחיל לחסוך" ואז הוא יאמר: זו בעיה נכון אבל לא צריך להגזים.... (אולי הוא יאמר לנו למה אנחנו פאסימיים איפה האופטימיות שלנו...) אנשים פאסימיים אוהבים להתלונן, אם אנחנו נתמוך ולא ננסה לשנות אותם, לא יהיה להם על מה להתלונן.