פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי - עמוד 20

1.נקודה ראשונה שחשוב לשים לב אליה זה להקפיד על שעות שינה...בני אדם זקוקים בין 6 ל 8 שעות שינה בלילה...וכשאדם אומר לעצמו... שהוא ישלים שעות שינה בסוף שבוע...זה לא תמיד כל כך יעיל כי קודם כל במהלך השבוע הוא עדיין עייף ומתפקד פחות טוב, הוא רגיש יותר למתחים ולחצים מערכת החשיבה שלו מתפקדת פחות טוב... והוא בכלל פחות מרגיש הנראה ותחושות חיוביות במהלך החיים שלו... דבר שני סוף השבוע לא משלים באמת את השעות... הוא אולי מרגיע קצת את הגוף אבל המתחים והלחצים המצטברים והעייפות הגופנית לא מקבלים את שלהם...וזה מוביל את האדם להיות אדם יותר מדוכדך ומתפקד פחות טוב במהלך השבוע...ואנחנו מכירים את זה שאם לילה אחד האדם מפספס את שעות השינה שלו היום למחרת כבר לא כל כך יעיל... ולכן אין אפשרות לדלג על שעות השינה... 2.עוד נקודה חשובה שקשורה לשינה – חשוב לישון מתוך תחושה טובה... אפשר לקרוא ספר אפשר שיחת רעים נעימה... זיכרונות טובים... שינה ממקום שהאדם מרגיש טוב הרבה יותר יעילה... לכן לפעמים טוב להתקלח לפני שינה כך האדם מרגיש טוב יותר... לפעמים המקלחת לפני שינה היא לא רק לנקות את הגוף...האדם מרגיש שהוא מעביר מעצמו את הלחצים והתסכולים שהיו לו במהלך היום שלו... ומהמקום הזה השינה שלו תהיה יעילה יותר יכול להיות שזה ישפיע על החלומות שלו שיהיו נעימים הרבה יותר.... כי מצד שני חלומות וסיוטים יכולים להוביל את האדם להרגיש לא רק בשינה....אלא גם ביום שלמחרת... 3.עוד נקודה חשובה – לא להתחיל את הבוקר עם חדשות שליליות, עם מידע מתסכל...הבוקר שלנו הוא שעות השיא של המח שלנו – לכן גם בוקר קרוי בוקר – מלשון ביקורת המח שלנו מתפקד בצורה הטובה ביותר הוא לא נסחף מחוסר יכולת העמקה אחרי מה שאומרים לו...אלא הוא יכול לעמוד על משמר המחשבות שלו ולבקר אותן...מה יעיל ומה לא.... לכן לערב קוראים כך מלשון עירבוב כי אחרי שהוא עבר הרבה חוויות במהלך היום הוא דעתו מעורבבת והוא פחות מרוכז.... אז חשוב לא לחשוב בבוקר על נושאים מטרידים ומלחיצים...נושאים שליליים ואדרבה – הפוך את הבוקר חשוב להתחיל ממקום טוב ממקום סימפטי וחיובי ממקום מרומם ומעודד...וכך גם במהלך היום יהיה לנו קל יותר לא להיכנס ללופ של מחשובת שליליות...דאגות...תסכולים...לא להיכנס למערכת של מחשבות שליליות ופאסימיות אוטומטית...כי המחשבות האלו מכניסות את האדם למצב רגשי שלילי מה שמוביל אותו לתפקוד שלילי מה שיוביל אותו לרגשות יותר שליליים מה שיוביל אותו לתפקוד שלילי... והנה אנחנו במעגל קסמים שלילי... מעגל הכישלון... ולכן גם יהיה נכון מראש לסדר לעצמו סדר יום... מה אנחנו עושים בשעה הראשונה...השנייה השלילית וכדומה... וכך אנחנו לא נבלעים בתוך מערבולת הרגשות השלילית... 4.עוד נקודה חשובה – זה להיזכר מדי פעם בכל מיני חוויות שליליות שכל כך הטרידו אותנו בעבר לדוגמא איך אני אסתדר בתור הורה, איך אני אמצע מקום עבודה, איך אני אבקש העלאה, איך אני אדבר ברבים...וכדומה כל מיני קשיים שהיו נראים לנו בעבר בלתי פתירים והיום במבט לאחור אנחנו לא מבינים מה היה כל כך קשה... אנחנו שמים דגש על ההתפתחות והשינוי שלנו...המיקוד שלנו בסגנון מחשבה שכזה יכול מאד לעזור לנו לשים את הבעיות שלנו בפרופרציה אחרת לגמרי... 5.חשוב בסיום יום עבודה – לא להתמכר למדיה זו אחרת...אינטרנט, עיתונים...או כל פעילות פאסיבית...חשוב לעשות דברים אקטיביים...להתעסק בפעילות גופנית, בפעילות חברתית, בלימודים... במשפחה... לנצל את שעות הפנאי שלנו לדברים חיוביים...לעשייה ולא לבטלה פאסיבית שמקבעת את האישיות שלנו במצב שלילי... 6.וכמובן התעסקות בדברים שקשורים לעולם הערכים שלנו...בין אם זה משפחה, רוחניות, וכדומה או הכל ביחד... חשוב מאד מידי יום להשקיע בתחום האלו... זה נראה פשוט אבל כשאנחנו לא עושים את זה במודע...אז בלא מודע...המח שלנו לא שם לב.. ומרגיש שהדברים האלו הם פשוטים מדי...הוא מחפש לעשות דברים חדשים יותר... אבל מחקרים מראים שהאנשים שמרגישים טוב בחייהם ומרגישים מסופקים מהחיים שלהם הם אנשים שעושים את אותם דברים פשוטים ולא מאפשרים לעצמם לסטות יותר מדי ממה שכעת המלצנו...אפשר לסטות ברמות של 20 ו 30 אחוז אבל לא יותר מזה...

בדקו כל מיני חברות בארה"ב וביפן בכל מה שקשור לנושא התגמולים. יש בחברות גדולות – תיבת רעיונות לשיפור התנהלות החברה העובדים בחברה כמאה עובדים, מאתיים או אלף חברה קטנה או גדולה - בארה"ב היו נותנים לכל עובד שנותן רעיון שגרם לרווחים או מנע הפסדים לחברה - תגמול כספי גבוהה - וזה כמובן מתוך כוונה טובה - לחזק ולעודד את עובד להמשיך בכיוון הזה... וכך היו עובדים מקבלים על רעיונות שהיו נותנים לחברה - מאות דולרים. זה נשמע הגיוני.... אבל יש עוד הגיון שאליו לא שמו לב בהתחלה... ההתנהלות הזו גרמה לעובדים לחפש רק רעיונות חדשניים - רעיונות גדולים גרנדיוזיים – הרבה מדי מהרעיונות לא היו פרקטיים, כי הרי מיעוטים הם האנשים שיכולים להגות רעיונות גדולים וחדשניים, ולכן כמעט ולא היו הרבה הצעות יעילות ומקדמות – כי התגמול הגדול הניע את האנשים לחשוב בגדול, למצוא רעיון גדול... אבל בשביל זה יש את מנהלי החברה, העובדים היו צריכים יותר לעבוד בקטן – לחשוב בקטן – לא בגדול... אבל לא היה להם מניע לחשוב בקטן... לעומת זאת ביפן - מתגמלים הרבה פחות... בממוצע חברות מתגמלות ארבע דולר להצעה יעילה ובחברת טויוטה על ההצעה הטובה יותר מקבלים את "פרס הנשיא" - שזה לא כסף, לא שובר ולא תכשיט – זה סך הכל היה עט נובע, ומה הייתה התועלת מההצעות של העובדים היפנים? מיליון הצעות בשנה בטויוטה ותשעים וחמש אחוז מההצעות ממומשות, וזה למה? כי התגמול כשהוא תגמול קטן הוא ממקד את המח של העובדים בבעיות ובתקלות הקטנות וזה בדיוק מה שמנהלים צריכים... שהעובדים יתנו להם עצות איך לתקן ולייעל את הדברים הקטנים, פרס קטן ממקד את האדם לשפר את הממדים הקטנים הפשוטים של החיים. וחוץ מזה כשנותנים פרסים גדולים מידי - יוצאים התניה - בין העשייה ופרס - והאדם מחפש רק את הפרס שבעבודה - והוא מפסיק לראות את ההנאה שיש בעבודה את ההנאה הטבעית והשגרתית שיש בחברה שבעבודה, בחכמה שיש בעבודה, ביצירתיות שיש בעבודה, בסיפוק שיש בעבודה... ובכך המנהלים חשבו - מתוך כוונה טובה להוסיף מוטיבציה על ידי תגמול גדול אבל זו מוטיבציה שהיא על חשבון חיים שגרתיים טבעיים, ולכן זה לא בריא. כי העובד מתרגל לעבודה רק בשביל התגמול - ואז הוא מאבד את ההנאה והיצירתיות הטבעית בעבודה שלו... ומכאן מהירה היא הדרך לשחיקה. תגמול גדול מהווה ערך בפני עצמו - לדוגמא ילד עזר בבית וקיבל מתנה גדולה - מה העיקר בעיניים של הילד, המתנה הגדולה. אבל אם הוא עוזר בבית וקיבל תגמול קטן - מה העיקר בעיניים של הילד, העזרה. התגמול מהווה הבעת תודה או הבעת הערכה אבל לא מטרה בפני עצמה, התגמול לא גונב את תשומת הלב מהערך של העזרה בבית. וכך כשמעביד מתגמל בתגמולים קטנים עובד - הוא מייצר אצלו מוטיבציה הרבה יותר מועילה מאשר על ידי הענקת תגמול גדול כי תגמול קטן מהווה מעין הכרת תודה והבעת הערכה. מה שגורם לעובד יותר להתחבר לאהוב ולהזדהות עם העבודה - מה שיגרום לו לעשות יותר ויותר... וזה לעומת התגמול הגדול שמסיט את תשומת הלב של העובד אל התגמול ולא מחבר את העובד לעבודה שהוא עובד בה... ועוד נקודה. שתגמול גדול גורם ללחץ - האדם מצפה להשיג תגמול גדול - מתפקד מתוך לחץ ולרוב זו עשייה לא יעילה - וזה לעומת עשיה שהתגמול הוא תגמול קטן - תגמול שלא מביא את האדם לתחושה שאם הוא לא הצליח הוא יפסיד משהו גדול - אז העשייה היא לא מתוך לחץ והיא יעילה הרבה יותר! לסיכום: תגמול קטן בשגרת החיים יעיל יותר מאשר תגמול גדול, אמנם כמה פעמים בשנה יש מקום גם לתגמול גדול.

אחת הסיבות לכך שנשים סובלות מדיכאון אחרי לידה זו מערכת קשרים קלוקלת בינן לבין אמא שלהן בילדות, לא כל מי שלא הייתה בקשר טוב עם אמא שלה עתידה לסבול מדיכאון אחרי לידה... אבל הרבה מהנשים סובלות מדיכאון אחרי לידה הן נשים שהקשר שלהן עם אמא שלהן היה לוקה בחסר.... ולמה? כי במשך השנים אמנם לא היה קשר טוב בין האם לילדה... והילדה או סבלה והמשיכה בחיים או לפעמים פשוט הדחיקה את הרגשות השליליים שהיו במערכת יחסי הגומלין שלה עם אמא שלה...אחרי הלידה...הכאב צף ועולה...אולי לא הזיכרונות אבל הרגשות...ולא פעם יש מחשבות שאומרות אולי גם לי לא יהיה קשר טוב עם הילד שלי, אולי הילד יסבול כמו שאני סבלתי....זה מעין תהליך של פתיחת פצע ישן... ולכן אשה שילדה וסובלת מדיכאון אחרי לידה...טוב תעשה אם תרכוש לעצמה ידע וכלים להורות טובה בריאה ונכונה...כלים לניהול נכון של הבית... המידע והכלים האלו עתידים ליצור אצלה תחושות חיוביות שלה בקשר ליכולות שלה...אמנם נכון שכעת היא חווה את חווית הכאב בגלל הפצע שנפתח... אבל אם היא תרכוש כלים לניהול בית...היא תוכל בהדרגתיות להבין ולהפנים שאולי יש קשיים והתמודדויות אבל יחד עם זאת זה בר פתרון... יש אתגרים בהורות אבל יש גם כלים...זה עצמו מנחם מרגיע ובעיקר מעודד... - עוד מניע לדיכאון אחרי לידה זו הרדיפה אחר השלימות...נשים שמחפשות שלימות בכל מיני מעגלי חיים שלהם, במשפחה, בעבודה, בחברה ...אז הן יותר פוטנציאליות לסבול מדיכאון אחרי לידה... בגלל שגם בהורות החדשה הן תחפשנה להיות המושלמות... ובהורות בעיקר בלידה הראשונה והשנייה יש פחות ניסיון ויותר הפתעות...מה שאומר יותר קושי לשמור על שלימות... ולכן חשוב לעבוד על התכונה הזו לפני הלידה או גם אחרי הלידה... עוד נקודה משמעותית וחשובה זה מעבר זהות – כלומר עד עכשיו האשה הייתה בת זוג, אולי היא כבר גם אם, היא עובדת, יש לה חברה וכדומה... ובכל אחד מהתחומים האלו היא משקיעה מתאמצת אבל גם מתוגמלת...כעת היא משנה מצב והיא הולכת להשקיע ולא להיות מתוגמלת בכל אופן התגמול הוא לא ביחס להשקעה שלה בילד...לפחות בזמנים הראשונים אחרי הלידה...ואז התת מודע מתחיל לחוש שיש כאן הרבה השקעה בילד החדש...אבל אין תגמול... מה שיוצר תחושה שאולי כל זה לא היה שווה...ואולי זו אפילו תחושה מזערית אבל מספיקה בשביל ליצור מצב נפשי של דיכאון...לכן חשוב שמעבר לטיפול וההשקעה בתינוק היא תמצא זמנים להשקיע בעצמה אם זה בפעולות שיש בהן משמעות, הנאה או כל תחושה טובה אחרת...

ילד שחווה חוויה קשה בבית הספר עלול לגלות סימני חרדה ולדרוש להישאר בבית- כמובן שדבר ראשון חשוב לעודד את הילד, לתמוך בו לאהוב אותו ולנסות לברר מה עבר עליו בכיתה ואם צריך אז לא לוותר על טיפול מקצועי. אבל במקביל חשוב שיקפידו על נוכחותו של הילד בכיתה למרות מה שהוא עבר- אפשר שיהיה במקום חמש שעות... שעה וחצי אבל חשוב לשמור את המסגרת...ואני יודע שזה יכול להישמע לא רגיש מה שאני אומר אבל כשאנחנו שוברים את המסגרת בעקבות החרדה אנחנו עלולים להנציח את החרדה- ואפילו נוכחות חלקית של הילד בכיתה עדיפה על פני הישארות בבית. ואם הוא נשאר פחות זמן בכיתה- אז לבדוק מה למדו בכיתה ושישלים בבית הנקודה שאני מדגיש היא לשמור על קשר עם מוסד הלימודים בשביל שיוכל להמשיך את "רצף התפקוד" שלו... חשוב שלמרות מה שעבר ישמור על רציפות המסגרת הלימודית וחברתית וכמובן גם שמירה על הזהות שלו כתלמיד. כל הדברים האלו חשובים מאוד כי אם נפסיק ללכת לכיתה וננטרל את הקשר עם החברים ונפסיק ללמוד אנחנו לא נעזור לבעיה אלא נקבע אותה- נהפוך אותה לכזו חמורה- שהיא משבשת את כל סדרי בראשית- לא לימודים, אין חברים, לא הולכים יותר לכיתה - לא נעשה את זה בכח אלא בחכמה נמצא את האיזון הנכון שילך אבל לא יותר מידי זמן אם זה קשה לו... אפשר לראות את תופעה דומה בתחום אחר אבל דומה- חיל שלקה בהלם קרב- כיום יודעים שאם בבת אחת נפנה את החייל שלקה בהלם קרב ליחידה עורפית שתטפל בו- יש סיכוי גדול שהמצב שלו ייתקבע- ולכן למרות שהוא חווה הלם קרב טוב יותר לתת לו משימות מידיות בשטח שיוכל להתמודד אתם. כלומר במקום ללכת ליחידה עורפית ולקבל טיפול פסיכולוגי עדיף לו להשאר בחזית ולעשות דברים קטנים מאוד אבל להישאר במסגרת להשאר בחזית להשאר באיזור הקרבות- (לדוגמא חיל שנמצא בקרב ראה מראות מזעזעים ולקה בהלם קרב הוא מגיב בהתקף פאניקה הוא רץ לשום מקום הוא פורץ בבכי הוא שוכח הכל כולל איפה הוא נמצא ואולי אפילו את שמות בני המשפ' הקרובים אליו. במקום לנסות ולטפל בו פסיכולגית ולנסות להחזיר לו את הזיכרון האבוד על ידי איש מקצוע יהיה מועיל יותר לתת לו לקלף תפוחי אדמה או למלאות את המימיות במים העיקר למצוא לו תעסוקה שתשמור אותה באותו מסגרת. לכן חשוב שנמשיך כמה שאפשר להמשיך במסגרת ובליווי טיפול מקצועי כשצריך נחזור בהדרגתיות לחיים במסלולם הבריא.

אם אדם כל הזמן מחפש להגיע מוקדם לכל מקום לדוגמא הוא מגיע לשיעור 15 דקות לפני הזמן כל פעם בצורה כפייתית כלומר שאם הוא לא הגיע לפני הזמן אז הוא מרגיש פספוס כאילו הוא איחר ופספס חצי הרצאה... הצורך להגיע בזמן לפי הדוגמא הזו – זה לא רק בגלל שהוא "צמא לידע חדש". אם אדם צמא לידע חדש אז הוא מגיע מוקדם אבל לא ברמות כמו שתיארנו אם האדם מרגיש 'כפוי' להגיע בזמן - ואפילו לפני הזמן כי הוא מרגיש שמה שהוא ישמע בהרצאה זה מה שיחדש לו בחיים - ממד חדש התוכן החדש שהוא יישמע הוא מאמין שזה מה שירומם אותו, זה התוכן שיעניק לו את המידע שיפתח בפני דלתות חדשות בחיים... כלומר לאדם חסר ממד בזהות שלו חסרה לו ההערכה עצמית – ולכן הוא הוא מנסה למלא את החלל של הצורך בהערכה עצמית בצורה שלא תמלא את החלל החסר... הוא מאמין שמה שחסר זה רק הפגישה עם האנשים שאני אמור לפגוש...הם בעלי הידע, הם אלו שייתנו אישור לזהות שלו, הם אלו שיקדמו אותי ומאז אני עתיד להרגיש טוב יותר... הוא מאמין בטעות שמה שהוא ישמע זה מה שיקדם אותו בחיים ויעניק לו את מתנת ה"הערכה העצמית" - מידע חשוב יכול לעזור לנו בחיים אבל אין מידע בעולם שאם נקבל אותו פתאום נעריך את עצמו הרבה יותר בצורה שונה מהקצה לקצה, הערכה עצמית באה לידי ביטוי בתהליך התפתחותי בריא שהאדם עובר בינו לבין עצמו, או אפילו בילדות שלו בינו לבין ההורים שלו, וגם אם תאמר שאני חס על זמנם של אחרים - שזה דבר יפה, אבל כשזה כפייתי כלומר אם אני אאחר אז זה יהיה דרמטי – זה לא בגלל אכפתיות רבה מדי, אדרבה זה יגרום לאנשים סביבו להרגיש רגשות אשמה, אי נעימות, זו השקעה רבה מידי שפוגעת במערכת יחסי גומלין, הם ירגישו חייבים לך... וזה לא בסיס בריא לקדם יחסי גומלין...כי אנשים לא ירגישו קלילים בחברתך אלא שהם צריכים ללכת בין הטיפות. סביר יותר להניח שהכפייתיות להגיע מוקדם מגיע ממקום אחר...היא מגיע ממקום שבו האדם לא מעריך את עצמו ואת הזמן שלו ובמקום זאת הוא מעדיף להעניק משמעות לאישיות ולזמן של הזולת. איך אנחנו מתמודדים עם זה? דבר ראשון נתחיל לעבוד על הזמן שלך: ולכן דבר ראשון - תתחיל לרשום לעצמך שעות - עשר שעות ביום ומה אתה יכול לעשות בהם - בכל התחומים, כלכלי, חברתי, משפחתי וכדומה - ובנוסף לכך תרשום מה יהיו התוצאות אם תעשה מה שצריך לעשות - הרשימה הזו תחזק את ערך הזמן שלך בעיני עצמך, מה הזמן שלך שווה, תמחיש לעצמך לאיזה הישגים אתה יכול להגיע בעקבות ניצול הזמן. דבר שני חשוב לעבוד על הנושא שנקרא הערכה עצמית, היות ואתה מעריך אחרים יותר מאשר את עצמך, תעשה לעצמך רשימה של אנשים שאתה מעריך, ודבר שני תרשום ליד שם של כל אדם מה יש לו שאתה מעריך: אצל אחד זו החכמה, אצל אחד זה המצב המשפחתי אצל אחד זו ההתמדה שלו, כעת שגלית מהן התכונות שמעוררות אצלך תחושת הערכה כלפיי אותם אנשים תראה איך אתה יכול לגייס לעצמך את התכונות האלו – אם זו חכמה – תקדיש שעה ביום ללמוד ולפתח את יכולת החשיבה, אם זו תחושת משפחתיות אז נכין לעצמנו תוכנית עבודה איך בשבוע הקרוב אנחנו משפרים את ההורות שלנו מה נעשה וכן על זה הדרך. בהצלחה

שלום וברכה הייתי ממליץ שתאמרי לילדים אנחנו עושים נסיעה למקום x ואת יודעת מראש שהם הולכים לריב ביניהם... ואת אומרת להם שאם הם רבים את מיד חוזרת - בגלל שזה מעייף אותך - בלי הסברים רבים מדי - בדיוק את המילים האלו. תתחילו לסוע לאותו מקום - לפי מה שאת מתארת הם הולכים שוב להתווכח... ברגע שהם מתחילים...את אומרת שאת לא יכולה לנהוג כך ואת חוזרת הביתה... והם כל הדרך יאמרו סליחה מתחרטים טעות וכו ואת לא מוותרת אלא חוזרת הבייתה. את לא צריכה להשקיע הרבה אנרגיה זה ישחוק אותך. פשוט תתני למציאות לעזור להם לגייס לעצמם הרגלים בריאים. ברגע שאת אומרת להם מראש שאם הם יריבו לא תוכלי להמשיך לנהוג...הם לומדים לקחת אחריות על ההתנהלות שלהם. ואז תעשי את זה מספר פעמים. בסוף על בשרם וממקום של לקיחת אחריות הם יעשו את השינוי. כשהם יעשו את השינוי יהיה נוכן לעודד אותם ולחזק אותם כלומר הם נוסעים ביחד ולצלם אותם שהם נוסעים ביחד - יושבים ביחד וכן בהזדמנויות נוספות כשהם בבית ומשחקים ביחד - לצלם אותם משחקים יחד - ולתלות את התמונה על המקרר וכך להשחיל להם למח שהם יותר "אחים וחברים" מאשר "מתווכחים". בהצלחה

יש הורים שמתעלמים ואומרים שזה יעבור לילד וזה לא נכון כי אפילו אם הגניבה התחילה מצורך פסיכולוגי כמו חסך רגשי זה או אחר וכעת ההורים יעניקו לילד את החסך הרגשי כלומר יותר מקום בבית, יותר אהבה, יותר עידוד וכדומה הגניבה כבר הפכה להרגל ולכן חשוב לטפל בה ישירות ולא להתעלם ממנה, ומצד שני תגובה קיצונית ואימפולסיבית – לדוגמא: הורה ש"יוצא מכליו" היא גם תגובה קיצונית ולא יעילה מכיוון שאז ההורה משפיל את הילד – ההורה בלא משים מקבע את הזהות של הילד כילד "גנב". הוא הדביק על הילד תווית שלילית, לכן לא נכון לקרוא לילד עבריין או לומר לו שנקרא למשטר, האמרה של ההורה שהילד הוא עבריין, זו לא אמרה מרתיעה אלא זו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה. דבר ראשון – כטיפול לא ישיר בילד אלא באווירה בבית – חשוב להעצים את ערך היושרה ולבזות את ערך הגניבה על ידי שבבית בשיחות בדרך אגב לדוגמא בין ההורים הם מדברים בגנות הגניבה והעבריין וכדומה, ואיזה מרומם הוא האדם החיובי והישר למרות שלפעמים זה מאתגר ולא קל. ההורים מדברים כאילו שהם לא יודעים שהילד נמצא בבית ומקשיב וכך בהדרגתיות הם מטפטפים לו ערכים. דבר שני אם ההורה מזהה הזדמנויות שבהם הילד לא גנב ויכל לגנוב או שהילד השקיע בעשייה מסוימת לדוגמא למד למבחן לבד והגיע להישגים, או שאנחנו נאתגר את הילד שיש לו לדוגמא ארבע משימות בשבוע שהוא צריך לעשות ואם הוא מצליח הוא יקבל סכום כסף לקנות משחק. כך הוא מרגיל את עצמו מחדש שעל ידי עשייה מגיעים להישגים לכסף ואפשר לקנות מה שרוצים – ואת התהליך הזה נשבח ונחזק. חשוב לשים לב לדין פרוטה כדין מאה כבר מגיל צעיר ילד מביא עט מחבר, צעצוע מהגן ללא רשות. כל הדברים האלו מגיל צעיר אנחנו צריכים לשים עליהם דגש לא בצורה בוטה אבל בצורה נחושה! מה שלא שלנו אנחנו לא לוקחים. אנחנו מבקשים רשות ואנחנו לוקחים. אני לא חושב שלהסביר שאם היו עושים את זה לך איך היית מרגיש – לילד בטח לא בשעה שהוא מבין שהוא עשה משהו לא נכון – אין את המודעות המוסרית לעשות את החשבון הזה - אם היו עושים לי זה לא היה נעים ולכן לא אעשה למשהו אחר ופעם אחת הורה אמר לי שהוא אמר את זה לילד שלו, אז הילד שלו אמר לו נכון אם היו עושים לי את זה לא הייתי אוהב אבל הוא זה לא "אני". אז לכן אל תכנסו להסברים – כי הסברים רק מתנים את חשיבות העניין, כלומר שזה רק כשהשני יסבול מזה.. ומה אם לשני יש הרבה משחקים ולי אין...לכן אני לא הייתי אוהב שייקחו ממני אבל השני אולי פחות איכפת לו. לכן אמרה ברורה ללא הסברים דבר שני חשוב שהילד יחזיר את מה שלקח ללא רשות, אפילו אם זה מביש ומביש מאד ואם צריך ישלם על מה שהוא גנב זה לא נעים בכלל אבל בשביל שבמח שלו יהיה חיבור חזק מאד בין תחושה שלילית לבין גניבה אנחנו צריכים לעשות את זה – זו חוויה שלילית מאד כמו ניתוח פעם אחת וגמרנו עם זה. אם הילד גנב ממוסד או משהו כזה שילך להתנדב לעזור. אל תתביישו העתיד של הילד שלנו על המאזניים וזה לא השלב לשחק את גניבות. לפעמים הורים שתפסו את הילד שלהם גונב הם מחביאים ממנו את הארנק - זה דבר לא נכון בגלל שזה יוצר אצל הילד תדמית וזהות של ילד גנב מה שיגרום לו יותר ויותר לגנוב. עדיף לומר לילד אני משאיר את הארנק במגירה יש בו 200 שקלים ואני סומך עליך שתשמור לי על הארנק. אחרי שחשפנו את הילד לסיטואציה וחזרנו והכל בסדר זה הזמן לחזק לעודד את הילד על מנת שנקבע את השינוי שעשה הילד, על מנת שנשמר את המצב איך שהוא. אולי זה נראה לנו טבעי ומובן מאליו שלא גונבים אבל לא אצל הילד ולכן העידוד מבחינתנו הוא לא מותרות אלא הכרח! בהצלחה

הרבה הורים חוששים מאותה בעיה אבל המציאות מלמדת שעצם החשיפה לחרדה כשנעשית בצורה מבוקרת - לא רק שלא פוגעת בילד אלא אפילו מחזקת את הילד. בתהליך החשיפה למצב שמעורר חרדה הילד לומד שניתן לשרוד את החרדה ללא שום פגע מה שיוצר תחושה של יכולת ותחושה של גאווה חיובית, לעומת זאת אם נשאיר אותו בבית או נשאר אתו יותר מידי זמן ולא ניתן לו להתמודד לבד - זה יכול לפגוע בו. זה מה שיכול למנוע את ההתפתחות הנפשית שלו. ההימנעות מהחשיפה שלו למצב הלא נעים שהוא יישאר לבד - זה עצמו מעצים את החרדה. בשם הרצון להגן על הילד מפני החשיפה לחרדה הולכים ונבנים הרגלי חיים שמעמיקים את חוסר האונים של הילד, כי כשאנחנו ההורים שוב ושוב נצמדים לילד אנחנו מאשרים לילד את החשש שלו – אם היינו חודרים אל חדרי ליבו היינו רואים שהלב – חרד – והוא לא יודע מה לעשות וחוסר האונים של הילד מוביל אותו להידבק יותר ויותר בהורים שלו וברגע שההורים מאשרים לו את ההתנהגות הזו, הם במילים אחרות מאשרים לו שיש לך סיבה להיות חרד, יש לך סיבה להיות חסר אונים וכך האדם מקבע בתפיסה שלו את ההבנה ש"אני ילד חסר אונים" וכך החרדה מתקבעת. אנשים מבוגרים שסובלים מהתקף חרדה מתארים שזה נדמה להם כמו "נחשול מתגבר" - מה שעלול להוביל אותם לאובדן השפיות ולכן בשעת חרדה האדם מרגיש שהוא צריך למצוא את המקום את המחסה המהיר ביותר והטוב ביותר. המציאות מלמדת אותנו - שהתקפי חרדה מתנהלים בצורה כזו שזה לא עולה יותר ויותר ונעשה גרוע יותר ויותר - אלא זה גל חרדה שעולה עד לרמה מסוימת ואז מתחיל לרדת. למה אנשים מאמנים שטבעה של החרדה לעלות עוד ועוד עד להתמוטטות מוחלטת? ההסבר לכך הוא בתהליך ההימנעות - אנשים שסובלים מחרדה וגם ילדים - לא חווים בדרך כלל את האופי הגלי העולה ויורד של תגובת החרדה בגלל שהם בורחים מהחרדה מיד שהיא מתחילה. כל פעם שהם בורחים מחוויות החרדה הם מחזקים את התפיסה שלהם שהחרדה רק הולכת ומחמירה. אנשים שמטופלים בחרדה הם מתנסים במבנה "הגלי" העולה ויורד של החרדה - זו חוויה שכמו מאשרת לחווים את החווית החרדה שזו חרדה לא מציאותית. במילים אחרות - כשהילד או מבוגר מתגבר על החרדה זה לא שהוא התגבר עליה זה שהוא למד לשאת אותה, הוא למד להסתדר עם המבנה "הגלי" העולה ויורד של חווית החרדה. ולכן לא נכון למנוע מהילד את תחושת החרדה אם לא שהילד - יחוש אותה - יתמודד אתה - דבר ראשון הילד לא יחוש תחושת גאווה שהוא התמודד עם החרדה להישאר לבד ודבר שני זה רק מנציח את החרדה, אין זה אומר שאנחנו צריכים לייצר מצבים מעוררי חרדה יש בעולם מספיק והותר כאלה, הכוונה שישנם אירועים שגרתיים כמו הילד בחברה לא נכון לגונן עליו יותר מדי, כשאנחנו מניחים אותו בגן לא נכון לגונן ולהישאר יותר מידי, כשהילד רוצה שההורים יישנו אתו או יהיו אתו בחדר עד שהוא יירדם...וכדומה – בדוגמאות כאלה הגבולות של ההורים והיכולת להעניק לילד להתמודד עם המצבים האלו – יעזרו לו להתפתח ולהיות אדם בריא מבחינה נפשית.

זה שאדם לא יכול לקבל מחמאה זה לא פעם בגלל שהאדם הזה מרגיש רע עם עצמו - בדרך כלל לאנשים כאלו יותר קל לקבל מחמאות על מה שהם עושים מאשר מחמאה על מי שהם כאדם. כלומר, לומר: עשית מעשה חכם יותר טוב מאשר לומר "אתה חכם" ומחמאה למעשה של האדם עדיפה מאשר מחמאה לאדם עצמו. אדם כזה גם לא מרגיש נח שאנשים נחמדים אליו יותר מידי. אם אנשים נחמדים אליו מידי - הוא יטה לומר - זו חנפנות, או רוצים להוציא ממני כסף וזה נכון שיש אנשים שהיחס החיובי שלהם הוא למען הכסף או כל טובת הנאה אחרת אך מצד שני יש אנשים שהם באמת אוהבים להתייחס לאחרים בכבוד ובהערכה אמתית וזה לא רק בגלל הכסף או כל טובת הנאה אחרת, וגם אם אותם אנשים מקבלים כסף מאתנו היחס הטוב שלהם הוא לא רק בגלל מניע הכסף וכעת לעצות: דבר ראשון מעכשיו - שאתה מקבל מחמאה מילה טובה עליך על משהו שקשור אליך - תרגיל את עצמך לומר לאותם אנשים תודה רבה. אפילו שאתה מרגיש לא נח עם זה, תפרש את המציאות כמו שהיית בארץ זרה ששם לא לומר תודה רבה על מחמאה זה דבר שנתפס כלא נימוסי... ואם צריך אז תעשה חזרה בדמיון מספר פעמים איך שאנשים פונים אליך אומרים לך מילה טובה ואתה עונה תודה רבה לפעמים יש מקרים שבהם החזרה על הדברים בדמיון שוב ושוב מקלה על התפקוד במציאות, וחוץ מזה שזה לא נכון לא לפתח מערכת יחסי גומלין עם אנשים אחרים שיחמיאו לך כשמגיע לך – זה גם לא נכון ממקום אחר- היות ואם אתה תרגיל אנשים שכל פעם שמחמיאים לך אין לזה שום משמעות הם יתחילו בהדרגתיות באמת ייקחו אותך כמובן מאליו ואולי אפילו יתחילו לזלזל בך מה שיגרום לך להיות עוד יותר עם חוסר הערכה שלך כלפיי עצמך ועצה נוספת: להתחיל להעיר ולומר מחמאות ומילות שבח לאחרים זה תהליך שיעזור לך לראות איך אנשים אחרים מקבלים מחמאות ואיזו תחושה זה עושה להם איך שאנשים נהנים ממילה טובה וזה גם יעזור לחזק את הביטחון והערך העצמי שלך - כי כשאתה מעריך ואומר מילה טובה לאחר אתה בעצם מחזק אותו ומחזק את עצמך - כי אתה מחזק את יכולת ההשפעה שלך על האחר, אתה אומר מילה טובה ושם לב איך לאמרה שלך יש משמעות והשפעה - מה שיעזור לך לחזק את עצמך - מעבר לכך שזו גם תועלת חברתית.

ראשית, חשוב לשים לב שכשהילד סובל מקשיים חברתיים משמעותיים, הצקות או חרם, יש סיבה אמתית לדאגה ולפעמים אף דחופה. אך במקרים שהילד לא סובל מהנ"ל אלא רק לא מקובל חברתית חשוב לדעת שלפעמים לילד זה לא מפריע, לפעמים טוב לו במשבצת שלו, לפעמים קצב ההתפתחות החברתית שלו שונה משל שאר חברי הכיתה, אין זה אומר שהוא לא התפתח אלא רק שקצב ההתפתחות שונה ובאם זה כך אזי לחץ של ההורים יכביד על המצב ויגרום מתח בתפיסה של הילד בין מי שהוא לבין מה שההורים מצפים ממנו, או אף אמרות שמדביקות תווית על הילד כמו: "למה רק אתה לא מזמין חברים הביתה" (כלומר אתה הביישן והלא חברותי) אמרות שמקבעות את המצב שההורים מנסים להימנע ממנו. לכן ראשית להימנע מ"ללחוץ" על הילד, דבר שני חשוב לחזק את ביטחונו העצמי של הילד על ידי עידוד, על ידי קרבה בין ההורים לילדים, על ידי חברות טובה וחוויות משותפות של ההורים והילדים גם יחד – מה שיעזור לילד להרגיש יותר בעל משמעות, יותר חשוב בינו לבין עצמו ויקל עליו להצטרף לקשרים בחברה ובעתיד אף ליזום אותם. חשוב לתת לילד אתגרים ואף נושאי פרסים, אתגרים לפי הגיל שלו, חשוב שיהיו אתגרים שהוא יצליח בהם, זה דבר שעתיד לחזק את הביטחון העצמי שלו. כשהילד מזמין חבר הביתה חשוב לנסות לעזור לו להקל עליו עם התנאים שבבית על מנת שיחוו כמה שיותר חוויות חיוביות. לא פעם אפשר ל"תפוס" את המורה לשיחה ולבקש ממנו עזרה בעניין כי גם המורה הוא לא פעם "מלך הכיתה" ואם הוא יותר ישתף את הילד הפחות מקובל הוא ירגיש טוב יותר להצטרף למעגל החברתי.