שאלות ותשובות - עמוד 920

בתסמונת השחלות הפוליציסטיות יש רמות מוגברות של אנדרוגנים (הורמוני מין "זכריים"- טסטוסטרון). הטיפול הטוב ביותר לכל מאפייני התסמונת שתיארת הוא טיפול בגלולות למניעת הריון כל עוד את לא מנסה להרות. עדיף להיעזר בגלולות שמכילות רכיב אנטי אנדרוגני כמו דיאנה. נשים רבות עם התסמונת מצליחות להרות באופן ספונטני (= ללא צורך בטיפולי פוריות). ירידה במשקל מסייעת באופן משמעותי לנסיונות מוצלחים להרות. גם תפקוד לא מאוזן של בלוטת התריס עלול לגרום לחלק מהתופעות שתיארת, ולכן אם קיים חוסר איזון שכזה, עלייך לקבל טיפול. ד"ר נגה פוקס - אינפומד קרא עוד

לאחר כריתת טחול (ספלנקטומיה) הסיכון העיקרי הוא חשיפה, בעיקר לחיידקים בעלי קפסולה. ישנם שלושה חיידקים שהם הנפוצים ביותר היכולים לגרום לזיהומים Streptococcus Pneumoniae (סטרפטוקוקוס), Haemophilus Influenza (המופילוס), Neisseria Meningitidis (מנינגוקוקוס). לטחול יש יכולת להילחם בזיהומים אלה, אך בהיעדרו, לגוף קשה להתמודד איתם. חיידקים אלה יכולים לגרום לספסיס, אלח דם. זהו זיהום חריף שיכול להתקדם במהרה למצב קטלני אם אינו מטופל בזמן. הזיהום יכול להתחיל ממחלה לא משמעותית של דרכי הנשימה או להופיע ללא תסמינים מוקדמים. טיפול מניעתי ניתן על ידי חיסון החולה לפני הניתוח. ישנם חיסונים נגד שלושת החיידקים. מומלץ לתת אותו שבועיים לפני ניתוח כריתת הטחול, ואם אין אפשרות כזו, אז ביום ה-14 לאחר הניתוח; ויש לחדש את החיסונים אחת ל-5 שנים. יש רופאים הממליצים גם על טיפול מניעתי על ידי נטילת אנטיביוטיקה על בסיס יום-יומי, או אחת לתקופה, וכן טיפול אנטיביוטי בכל אירוע של חום. בנוסף, מכיוון שהטחול אחראי על הרס טסיות ואחסונם, לאחר כריתת הטחול, מספר טסיות הדם יכול לעלות ולהיות גבוה מדי. במצב זה ניתן לטפל באספירין. מובן שבניתוח עצמו יש סיכונים כמו בכל ניתוח, ואלה כוללים בעיקר זיהום, דמם וכאב. בהצלחה, ד"ר קרן גלרון - אינפומד קרא עוד

דבר ראשון, כאשר יש חשד רציני לסינוסיטיס, עושים בדיקת CT של הסינוסים ולא צילום רנטגן. לדימום מהאף יכולות להיות סיבות שונות. הראשונות בהן הן נזלת אלרגית וויראלית. סיבות אחרות יכולות להיות טראומה, הפרעות בקרישה, יתר לחץ דם, גידולים ועוד, אך נראה לי סביר שאצלך, הדימום הוא חלק מהמחלה הנוכחית שלך. לתרסיס אלרין שקיבלת לאף יש תכונה של כיווץ כלי דם, והוא דווקא מפחית דימום מהאף, אך אין להשתמש בו במשך יותר מכמה ימים ברציפות, כי הוא עלול לגרום לפגיעה ברירית האף, ובעקיפין לדימום. כך שאם את משתמשת בו במשך שבוע, הפסיקי. תוכלי לקרוא עוד כאן: http://www.infomed.co.il/drug4.asp?dID=479 קרא עוד

את צודקת שיכול להיות שמדובר במשהו אחר. אכן יכול להיות שאת סובלת מזיהום בדרכי השתן ושתרביות אינן מלמדות דבר על מצבך בגלל שאת כבר תחת טיפולים אנטיביוטיים רבים, ויחד עם זאת יכול להיות שמדובר בזיהום במערכת הגינקולוגית או במחלה המועברת במגע מיני. חסרים כמובן פרטים נוספים כמו תוצאות בדיקת שתן לכללית, תוצאות בדיקה גינקולוגית וכדומה. בכל מקרה אני הייתי ממליץ להפסיק (כמובן בידיעת ובהסכמת הרופא המטפל) טיפול אנטיביוטי שאינו עוזר, לפנות לרופא על מנת שיבצע בירור הכולל בדיקת שתן לכללית ולתרבית (שלא תחת טיפול אנטיביוטי), לבדוק שתן לחיידקים המועברים במגע מיני, ולפנות לבדיקה גינקולוגית. בדיקות אלו עשויות לפתור את חידתך ולעזור לך להיפטר סוף סוף מהתסמינים. ד"ר איציק לוי רופא בכיר המרפאה לסיקור, מניעה וטיפול במחלות המועברות במגע מיני מומחה בפנימית, מחלות זיהומיות ומחלות המועברות במגע מיני קרא עוד

נגיף הווריצלה הוא אותו הנגיף אשר גורם לאבעבועות רוח (לרוב בילדות). המחלה וריצלה זוסטר, או שלבקת חוגרת, היא פריחה עורית, כואבת מאוד, הנגרמת על ידי הנגיף שנים לאחר שחולים במחלת האבעבועות. לאחר הזיהום הראשוני בנגיף, הוא נשאר רדום בגוף, ומצבים שונים, כמו היחלשות המערכת החיסונית, גורמים להתפרצותו מחדש. התפרצות שנייה של נגיף הווריצלה שנשאר רדום בגוף מתבטאת במחלה שנקראת שלבקת חוגרת. התוצאה שקיבלת יכולה להעיד או על זיהום בווירוס בעבר, או על כך שקיבלת חיסון לווירוס. אם בילדותך עוד לא ניתנו חיסונים לאבעבועות רוח, סימן שהיית חולה באבעבועות בילדותך, ולכן בדיקת הנוגדנים מסוג IgG חיובית. נוגדנים אלה נשארים בגוף לכל החיים. העובדה שנוגדנים מסוג IgM שליליים, מעידה כי לא מדובר בזיהום פעיל בהווה. מצורפים קישורים למידע נוסף בנושא מתוך האתר: http://www.infomed.co.il/vacc1.asp?vID=3 קרא עוד

מקוניום הינו הצואה הראשונה של היילוד, צבעה ירוק כהה והיא דביקה . היא מורכבת משרידי תאים שנשרו לתוך המעיים במהלך החיים העובריים, ריר וצבעי מרה. ביילוד שנולד בזמן, המקוניום יוצא ב-24 השעות הראשונות לחיים. במצב נורמלי, העובר אינו מטיל צואה במהלך שהותו ברחם, והעברת הצואה (המקוניום) הראשונה הינה ביממה הראשונה לחיים. הסיבה לכך היא העובדה שאין שחרור של סוגר פי הטבעת ברחם, כך שאין הטלת צואה. לאחר הלידה קיים שחרור של הסוגר בפי הטבעת ומתרחשת העברת המקוניום. מצבים בהם מתפתחת מצוקה עוברית במהלך הלידה או במהלך ההריון כולו יכולים להוביל לשחרור הסוגר בפי הטבעת והעברת מקוניום טרם הלידה, כלומר למי השפיר (ואז בלידה רואים מי שפיר מקוניאליים). שכיחות כללית של מי שפיר מקוניאליים מגיעה בממוצע ל-10% מהלידות. מצב זה הוא כמובן פתולוגי ומסמן כי העובר סבל במהלך ההריון או בלידה. מרבית מקרי המצוקה העוברית מתרחשים סביב הלידה ובמהלכה. הסיבות למצוקה עוברית הן רבות מאד (פגיעה בתפקוד הרחם, השליה, חבל הטבור, יתר לחץ דם אימהי, עישון ושימוש בסמים ע"י האם) ומרביתן מובילות לפגיעה באספקת החמצן לעובר. במקרים רבים, למרות המצוקה העוברית, בשל עירנות הצוות המיילד ותפקודו המהיר, הלידה מתרחשת, ועל אף המצוקה העוברית לא נשאר נזק בלתי הפיך ליילוד. מאידך לצערנו ישנם מקרים בהם המצוקה העוברית מובילה לנזקים בלתי הפיכים, בד"כ להפרעות נוירולוגיות (הפרעות בהתפתחות המוטורית, הסנסורית, הקוגניטיבית). כאמור מי שפיר מקוניאליים הינם סימן בלבד למצוקה עוברית, אך אינם מעידים על סוג המצוקה ועל הנזק שנגרם, אם נגרם, ליילוד. סיבוך חשוב שיכול להתרחש כתוצאה ממי שפיר מקוניאליים (ללא קשר למצוקה העוברית שגרמה להם), הינו שאיפת המים המקוניאליים לריאות, סיבוך המתרחש ב 10% מהמקרים בהם קיימים מים מקוניאליים בלידה. שאיפת המים יכולה להתרחש גם בהיות העובר ברחם, אולם במרבית המקרים השאיפה מתרחשת לאחר הלידה. המקוניום מכיל חומרים רעילים מאד לרקמת הריאות ודרכי הנשימה ושאיפתם מובילה למחלה ריאתית קשה המתבטאת בחסימת דרכי האוויר הקטנות, דלקת כימית של רקמת הריאה (Chemical Pneumonitis) ולאחר מכן יכולה להתפתח דלקת ריאות זיהומית. במצב זה היילוד מפתח קוצר נשימה קשה ויצטרך טיפול במסגרת טיפול נמרץ יילודים. למניעת שאיפת המים המקוניאליים על הגינקולוג המיילד לבצע שאיבה (Suction) של כל ההפרשות הנמצאות על האף, הפה ותוך הפה של היילוד. כמו כן על רופא הילדים להסתכל על מיתרי הקול של היילוד ולבצע שאיבה גם משם ומקנה הנשימה שלו באם נראו מים מקוניאליים. קרא עוד

הסיבה השכיחה ביותר לצרבת (בכל הגילאים) היא מעבר של נוזל הקיבה החומצי מהקיבה אל הוושט. מעבר זה מתרחש בדרך כלל כתוצאה מחולשה של הסוגר התחתון של הוושט. הסוגר התחתון של הוושט אמור למנוע את תופעת ההחזר הזה (ריפלוקס קיבתי-ושטי) וכך למנוע הגעת חומצה לוושט. הגעת החומצה לוושט היא המובילה לתחושת הצריבה ואי הנוחות. סיבה אחרת שכיחה לצרבות היא בקע סרעפתי (הרניה דיאפרגמטית). במצב זה החלק העליון של הקיבה נמצא בבית החזה ולא בבטן, מצב המוביל להיחלשות של הסוגר התחתון של הוושט ולהופעת ריפלוקס. כאשר נוזל הקיבה מגיע לוושט הוא גורם לגירוי רירית הוושט ולעיתים אף להיווצרות דלקת. הדבר מוביל לתחושת הכאב של הצרבת. מצב של ריפלוקס הוא מצב שכיח מאד באוכלוסיה הכללית, ומופיע כמעט בכל הגילאים. האבחנה לעיתים יכולה להתבצע כבר לפי סיפור המקרה, אולם לפחות פעם אחת בחיים של אדם הסובל מצרבת, יש צורך בביצוע גסטרוסקופיה (בדיקה בה נכנסים עם מצלמה לוושט ולקיבה ובודקים אותם מבפנים). מטרת הגסטרוסקופיה היא לזהות קיום תהליך דלקתי בוושט, כיבים בוושט, בקיבה או בתריסריון, זיהוי בקע סרעפתי וזיהוי תהליכים פתולוגיים אחרים. הטיפולים האפשריים בהחזר קיבתי-ושטי מחולקים לטיפולים סימפטומטיים (אותם את נוטלת או נטלת), ולטיפולים לסילוק הבעיה. הטיפולים הסימפטומטיים הם תרופות המקטינות את חומציות הקיבה, כך שהנוזל המגיע אל הוושט פחות חומצי וגורם לפחות גירוי ומפחית את תחושת הכאב או הצריבה. טיפולים אלה מחולקים לתרופות המנטרלות את החומצה (Anti-Acid) כגון מאלוקס, ותרופות המקטינות את הפרשתה של החומצה (לוסק, אומפרדקס, גסטרו, פאמו וכד'). כמו לכל התרופות, גם לתרופות אלו יש תופעות לוואי, אולם הן נדירות, ותרופות אלו נחשבות כיום, לאחר שנים רבות של שימוש בהן, לתרופות בטוחות לשימוש קבוע גם לטווח ארוך מאד, של שנים. חשוב לדעת שעל אף העובדה שקיימת פגיעה בחומציות של הקיבה, לא ידוע על פגיעה משמעותית בתפקוד הקיבה או בעיכול וספיגת המזון. טיפול לסילוק הבעיה הוא טיפול ניתוחי. לא קיים טיפול תרופתי המתקן את הבעיה. בטיפול הניתוחי מתקנים את הבקע על ידי החזרה של הקיבה לבטן, או שמחזקים את סוגר הוושט התחתון, למניעת הריפלוקס. הטיפול הניתוחי אמנם סופי, אולם מדובר בטיפול המצריך הרדמה מלאה, ומלווה בסיבוכי ניתוח לא מבוטלים, אם כי לא רבים במיוחד. ההחלטה הטיפולית כמובן היא החלטה של הרופא המטפל יחד עם המטופל. כמו בכל החלטה טיפולית, יש לבחון את היתרונות מול החסרונות, ואת הסיכונים והסיבוכים של כל אחד מהטיפולים. במקרים רבים, בשל היעילות הרבה והאחוז הנמוך של סיבוכים של הטיפול התרופתי, ההחלטה היא לבחור בפתרון זה. נקודה נוספת וחשובה בטיפול בריפלוקס היא השינוי התזונתי. ידוע כי מאכלים שומניים, חריפים וחמוצים מחמירים את תחושת הצרבת. כמו כן, ארוחות כבדות לפני השינה מגבירות את ההחזר הקיבתי-ושטי. אי לכך מומלץ להימנע ממאכלים חריפים או חמוצים (עגבניות ופירות הדר), להימנע מארוחות כבדות בלילה, וכן להימנע מאוכל שמן או מטוגן. קיימים מקרים (בעיקר באנשים צעירים) ששינוי הרגלי התזונה בלבד הוביל להיעלמות הסימפטומים. רפואה שלמה ד"ר אמיר בר-שי - אינפומד קרא עוד

זיהום ע"י הרפס הינו מהזיהומים הוותיקים והשכיחים ביותר בתולדות האנושות. נגיף ההרפס עשוי לפגוע בעור, במשטחים ריריים, כגון חלל הפה והגרון, בעין ובאיברים פנימיים. 85% מהאוכלוסייה נחשפו בעבר לנגיף ההרפס, שלרוב גורם לפצעים חוזרים בשפתיים. כל זיהום על ידי נגיף ההרפס הפוגע בעור נקרא למעשה הרפס דרמטיטיס. הרפס יכול להופיע על פני כל משטח עורי בגוף: בקצה האצבע, בישבנים, בבית החזה והגב, במפשעות ועוד. ייתכנו מספר צורות התפשטות, להלן כמה מהן: 1. דרמטיטיס עורי מפושט או בשמו הרפואי Primary herpetic dermatitis - מחלה שמופיעה בדרך כלל בילדים צעירים ומאופיינת בפריחה בירכיים, פנים ומפשעות, בהרגשה רעה וחום. 2. באנשים עם בעיות אלרגיות של העור יכולה לקרות צורה קשה יותר של הרפס שנקראת אקזמה הרפטיקום, המלווה בחום ונפיחות בבלוטות הלימפה עם סיבוך אפשרי של זיהום חיידקי משני. 3. זיהום קצה האצבע. הטיפול הוא בחומר הקרוי אציקלוביר או זובירקס. הוא ניתן במשחה חיצונית, דרך הפה או דרך הווריד, לפי חומרת הזיהום. בנוסף ניתן לשים רטיות מים קרים על גבי העור. במקרים של זיהום משני של פצעי ההרפס בחיידק יש לטפל אנטיביוטית. לפרטים נוספים: http://www.dermnet.org.nz/index.html קרא עוד

בתקופות של החמרה פסיכוטית (כשמופיעים קולות, מחשבות וכל מה שתיארת) אצל אדם שלוקה בסכיזופרניה, נחוץ טיפול עם תכשיר נוגד פסיכוזה על מנת לחזור למצב של איזון נפשי. לדבריך, קיבלת שתי תרופות נוגדות פסיכוזה: טרוקטיל, אשר גרם לתגובה אלרגית, ופרפנן, אשר גרם לתגובה של אי-שקט. הטיפול שלך כיום כולל רק קסנגיס ופנרגן, שתיהן תרופות הרגעה שאינן נוגדות פסיכוזה. תרופות הרגעה מספקות הקלה חלקית, אך אינן מספיק יעילות לטיפול במצב הנוכחי, ולכן עדיין לא הגעת לאיזון, ומצב הרוח אינו יציב. יש כיום מגוון רחב של תרופות נוגדות פסיכוזה חוץ מטרוקטיל ופרפנן. לתרופות חדשות יותר יש פחות תופעות לוואי וחלקן גם יעילות ביותר לייצוב מצב רוח, למשל זיפרקסה או ריספרדל. אני ממליצה לא להתייאש מהחוויות הלא נעימות עם טרוקטיל ועם פרפנן, ולנסות תכשיר נוגד פסיכוזה אחר, בהתאם להמלצת הפסיכיאטר/ית שלך, על מנת לא להגיע להחמרה נוספת במצבך הנפשי. בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית קרא עוד

קשה לי לתת תשובה מדוייקת בנושא זה מבלי לראות את הידיים של ביתך. באופן כללי, עצירה או עיכוב בצמיחת הציפורניים יכולים להיות סימן של חסר תזונתי, תופעת לוואי של שימוש בתרופות שונות, או מחלת כלי דם שפוגעת באספקת הדם לציפורן. ההמלצה הטובה ביותר שאוכל לתת לך היא להיבדק על ידי רופא עור, על מנת שיתרשם בעצמו ויוכל להתאים טיפול מתאים אם יהיה בכך צורך. בברכה, ד"ר עידו ווליניץ - אינפומד קרא עוד