איך גומלים ילדה ממציצת אצבע?

האם זו בעיה שילדה בת ארבע מוצצת אצבע? ואיזה שיטה באמת תעבוד לכם בניסיון לגמול אותה מההרגל? מומחית משיבה

כתבה פרסומית כתבת חסות


תאריך עדכון: 28/01/2016

שאלה: בתי בת הארבע מוצצת אצבע. לא עוזרים האיומים, ההבטחות, אפילו לק מרה שמרחתי לה על הציפורניים. אני כבר מיואשת. מה עוד לא עשיתי?


נכון שלגמול ילד ממציצת אצבע זה לכאורה קשה יותר מגמילה ממוצץ, כי את האצבע אי אפשר לזרוק לפח, לעשות לה טקס פרידה או לתלות על עץ המוצצים. ובכל זאת, זה לא בלתי אפשרי. הרי הרצון הבסיסי הטבעי של הילדים שלנו הוא ללכת קדימה, להתפתח ולגדול, ולא להישאר תינוקות. אם כך, מדוע הם עושים זאת, ובעיקר - מה אנחנו יכולים לעשות בנדון? 


קראו עוד: חשוב שתכירו: כיצד לזהות דיכאון אצל ילדים ובני נוער


קודם כל, החששות מוכרים וידועים. את הרי מכירה אישית אנשים שלא נגמלו ממציצת אצבע אפילו עד הצבא וסבלו מכך מאוד, אישית וחברתית, ואת בסטרס שהילדה שלך תעבור קשיים דומים. החששות מובנים, ועם זאת, הילדה שלך היא לא אותם אנשים. זו הילדה שלך. והיא ייחודית ובלעדית ואין שום הכרח שמה שקרה להם יקרה גם לה. 


גמילה ממציצת אצבע: קשה יותר מגמילה ממוצץ


לפני הכול, בואי נבדוק: מלבד תחושת ההרגעה שמציצת האצבע מספקת לה, מה הילדה מרוויחה מההתנהגות הזו? מדוע היא ממשיכה בה? הרי ככל שהיא גדלה היא קולטת שזה כבר לא לעניין למצוץ אצבע, ובכל זאת היא ממשיכה. האם זה בלתי נשלט? האם זה "אינסטינקט"? ממש לא. הרי ברוב שעות היום בגן היא מן הסתם אינה מוצצת אצבע, אם היא קולטת שחברתית זה כבר לא מתאים לגילה - אולי הגננת העירה לה, אולי הילדים התחילו ללעוג לה. אבל בבית היא ממשיכה לעשות זאת. מדוע? 


כי יש לה רווח אדיר מכך - מתעסקים בה. את הרי אמרת שאת סביב זה כל הזמן: מפצירה, מבטיחה פרסים, מאיימת בעונשים, כל הזמן מציצה בה בזווית העין לראות אם האצבע בפה - ככה היא מעסיקה אותך. ככה היא מרגישה תמיד במרכז העניינים בבית. זה נותן לה ערך, משמעות, התייחסות אישית. היא מקבלת ה-מ-ו-ן תשומת לב. לא חיובית אמנם, אבל ילדים זקוקים לתשומת לב (מה שאדלר קורא תחושת שייכות) והם ישיגו אותה גם בדרכים עקיפות ועקומות, העיקר להרגיש חלק. גם אם יכעסו עליי - רואים אותי. אולי יש לה אחים שלוקחים תפקידים אחרים בבית (אם זה אח גדול שמרצה ועושה הכול כמו שצריך, או אחות קטנה ומתוקה שכולם עסוקים בה?), והיא מוצאת את הדרך הזו שלה שיתעסקו בה. 


אני לא אומרת שיש משהו שאתם עשיתם שגרם לה למצוץ אצבע, אבל יש משהו שאתם בהחלט יכולים לעשות, ובעיקר לא לעשות בנדון: שחררו, הרפו, הניחו לזה. אל תתעסקו בזה בכלל. אל תשאלו אם הכנסת אצבע לפה היום בגן, ואל תשירו לה "אצבע בפה זה לא יפה". 


מכירים את המשפט "מה שמתמקדים בו - גדל"? ככל שאתם מתעסקים בזה יותר, זה תופס יותר מקום; קחו את כל האנרגיות שאתם משקיעים בלראות את בתכם כ"ילדה שמוצצת אצבע" - והפנו אותם למקומות אחרים לגמרי: להעצים אותה בכל הדברים הטובים שהיא ובכל ההתנהלויות הטובות שלה. תספרו לה באוזניה כמה אתם אוהבים אותה, כמה היא מציירת/ שרה/ רוקדת יפה, עודדו אותה לעזור בבית (לאפות עוגה, למצוא את זוגות הגרביים כשמקפלים כביסה, להשקות את העציצים, להביא מוצץ לתינוקת), תראו לה איך היא גדלה ואיך היא כבר מסוגלת לעשות דברים שפעם היא לא יכלה לעשות (לטפס עוד שלבים בסולם, להושיט יד למתג ולהדליק את האור, להתנדנד לבד בנדנדה) - כיוונון זרקור על הדברים הטובים והארת התכונות החיוביות שלה יעלו את הערך העצמי שלה בעיני עצמה, ויסיטו את כל תשומת הלב למקום אחר וטוב הרבה יותר, עד שמציצת האצבע תהפוך למיותרת.  


קראו עוד: זהירות: כך אתם מלמדים את הילדים לאכול באופן רגשי


פורום טיפול זוגי, טיפול משפחתי

 עדית רונן סתר

עדית רונן סתר
עדית רונן-סתר הינה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. את הכשרתה (תואר שני ולימודי הטיפול המשפחתי) עברה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז אלומה. כמו כן, עברה הכשרה עוד...

  • הודעה
  • מחבר
  • תאריך / שעה
  • חוסר משיכה בזוגיות
  • יסמין
  • 19/05/2019 16:38
  • שלום, אני בקשר זוגי במשך שבע שנים, מתוכן נשואה שנה. שנינו בגילאי 30+. יש פער ביני ובין בעלי יחסית מהרגע הראשון - לי מאוד חשוב לדאוג לאיך שאני נראית, מאוד לא מזניחה את עצמי, לא מתה על אימונים אבל נהנת מהתוצאות ולכן מקפידה על תדירות גבוהה של ספורט. אוהבת אוכל וכל מה שקשור אליו אך יודעת לעצור את עצמי כשצריך ויודעת לעמוד בפיתויים. הוא - בדיוק ההיפך, ממש בכל רמח איבריו. אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, התקשורת מצויינת, אבל בכל מה שקשור למשיכה - פחות. מבחינתי כמובן. במשך שנים רבות סחבתי אותו לאימונים, עשינו דברים ביחד אבל תמיד הרגיש לי שאם אני לא אזום - הוא לא יעשה שום דבר מיוזמתו. אחרי שנים רבות של טיפולים פסיכולוגיים הצלחתי להניח לו ובאמת להבין שזו אחריות מלאה שלו. מהרגע ששוחרר הרסן - הוא עלה בערך 20 קילו. וזה רק הולך ומחמיר. מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה ברמות קשות. נורא קשה לנו לחשוב על פרידה בגלל שאנחנו מסתדרים מצויין, ואין איזה פיצוץ או בגידה, אבל אני בטוחה ב - 99% שאני לא אוכל להיות מאושרת או שלמה עם הקשר הזה אף פעם. ואני בטוחה שגם הוא לא רוצה לחיות חיים של שיפוטיות לגבי כל מה שקשור לאוכל. ועדיין, קיים האחוז הבודד הזה בתוך תוכי שמקווה שיקרה אחרת, שהוא כן ירצה בחיים אחרים בשביל עצמו.. ואז מזכירה לעצמי שאם אחרי כל כך הרבה שנים לא קרה כלום.. כנראה גם לא יקרה.. :( אני חושבת שסוג של התרגלתי לחיים בתסכולים, כי ברגע שאני חושבת שלא אראה אותו יותר, אפילו במחיר של השקט הנפשי שארוויח מכך (ובהחלט גם הוא) - מתכווץ לי הלב, ממש כואב. זה מרגיש כאילו אני צריכה להחליט על איזה איבר בא לי לוותר. ואני כבר מותשת מלבכות, כל כך.. כל סופ"ש מתחיל בשיחות על מה עושים, על זה שאנחנו לא רוצים חיים שכאלה, ובסוף בוכים אחד עם השניה, מתוסכלים מהעובדה שאף אחד לא מסוגל לקום וללכת. אני כל כך אוהבת ומעריכה אותו, הוא ממש אדם נדיר, אוהב, מכיל, מפרגן, לא עוקץ, מייעץ, תומך, תמיד תמיד שם בשבילי.. לא היינו בייעוץ זוגי כי התקשורת בינינו מאוד טובה וכל יועצ.ת שניסיתי לשאול אותה האם יש טעם להגיע - אמרה שאם אנחנו מתקשרים אז אין ממש בשביל מה. מסכן הוא ומסכנה אני. החיים שלנו לא זזים מטר קדימה כי הדבר הזה כל הזמן עוצר אותנו. כל הקשר הזה נע סביב האם הוא עולה במשקל או לא. קשה לי עם המחשבה שאני עוצרת אותו (והוא אותי), שיכול להיות שאם היה עם מישהי אחרת כבר היו לו ילדים בשלב זה של החיים. אני מאוד רוצה לפרק את הקשר, לטובת שנינו, אבל אני לא מסוגלת לתאר כמה זה קשה. יחד עם זאת, אני לא רוצה חיים ללא משיכה ותשוקה. אשמח לעצות איך לעשות את זה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • בעיות בזוגיות
  • אני
  • 11/05/2019 20:27
  • שלום רב, אני ובעלי נשואים כשלוש שנים + תינוקת בת חצי שנה. בעלי בן בכור הגדל בבית שהאב לא מתפקד והוא לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. חמתי מקפיצה את בעלי על כל דבר, מהפרטים הקטנים כמו נשרפה לי נורה, תיקח לי את האוטו לטסט ועד ללכת איתה לרופא. חמתי טיפוס קשה לעיגול, יש לה תמיד הערות על כל דבר, היא לא מכבדת בקשות המגיעות ממני הקשורות לילדה, מרשה לעצמה להגיע אלי בלי להודיע, מתקשרת לצרוח על בעלי כאשר לא מקבלת את מבוקשה (לדוגמא שנבוא כל שבוע לארוחת צהריים בשבת) ומכניסה הרבה "רעל" אלינו הביתה. חמתי הקדישה את חייה לטיפול בסבתא וכעת כשהסבתא נפטרה נראה שהיא מחפשת למלא את החלל שנוצר (היא זרקה לי בשבעה שהיא מתכוונת לבוא אלי כמעט כל יום). בעלי אשר לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי מצפה ממני למלא את החלל החסר הזה ואני מרגישה כי הציפייה ממני גדולה מידי ולא ראלית. לאחר מחשבות רבות החלטתי שאני מסוגלת להכיל אותה פעמיים בשבוע (היא באה כשבעלי לא בבית) ואמרתי לבעלי שבמידה והיא תרצה לבוא יותר היא מוזמנת לקפה בשעות הערב כשהוא בבית. כמו כן אמרתי לו שעליו לעשות איתה שיחת תיאום ציפיות כדי שלא תחווה עוגמת נפש ולהימנע מהריבים. בעלי אשר מפחד מהתגובות שלה הולך בשיטת היהיה בסדר ומניסיון העבר זה לא עובד. איני יודעת מה לעשות על מנת שבעלי יבין שהוא צריך לכבד את רגשותיי והחלטותיי, נראה כי חמתי מפעילה עליו לחצים שפשוט קל לו להעביר אותם אליי מאשר להתעמת איתה. אשמח לעזרה.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • כאב ועצב
  • יעל
  • 08/05/2019 18:54
  • נשואה ואם לשלושה בנים. הבכור בן 31,האמצעי בן 28 נשוי מזה חצי שנה,והצעיר בן 19. עלי לציין שעברנו טיפול משפחתי בעקבות זה שהבכור והאמצעי לא מדברים מזה 10 שנים,הבכור הגיע לדקה וחצי לחתונה והלך. מלפני חתונת הבן האמצעי הבן הבכור הפסיק לבוא הביתה,נמנע מלהיפגש איתנו,לא מגיע לחגים ולאירועים משפחתיים. היום לאחר שצפיתי בטלויזיה ושמעתי משפחות שכולות,מרגישה כמוהם,הבן הבכור השאיר חלל ריק,לא מגיע לחגים,לסופי שבוע ולאירועים משפחתיים. מה עלי לעשות?

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
  • שלום לך, תודה שכתבת לפורום. אחחח, המפגש עם החלל הריק של יום הזיכרון, הידהד את החלל הריק שאת חווה במשפחתך. אכן כל כך הרבה עצב וכאב. וזה נמשך זמן רב, ובוודאי מכאיב מאד. כדי שנוכל להבין ולהמליץ על המשך הדרך, אם תוכלי לספר קצת יותר על הטיפול המשפחתי שעברתם: כמה זמן ארך הטיפול, מי מהמשפחה היה שותף לטיפול, האם השתנו דברים בעקבות או בזמן הטיפול. בשלב זה, ניתן כבר להעלות את האפשרות של טיפול נוסף, בין אם עבורך באופן פרטני, או משפחתי, בכדי לעבד את תהליכי האובדן שאת ואתם חווים, ולנסות להתחיל לעבוד על ריפוי. אולי תוכלי להסביר את מידת הנכונות לטיפול של בני המשפחה. בינתיים מחזקת את ידיך, ובתקווה לימים של שינוי, עדית וצוות הפורום.

  • + הוסף תגובה
  • הדפס
רופאים בתחום
ד"ר ליאורה רוזן ד"ר ליאורה רוזן
יועצת קופ"ח מאוחדת ובבי"ח אסותא. קרא עוד
מידע וכלים שימושיים

אינפומד בריאות דיגיטלית בע"מ