התקף פרכוסי ואפילפסיה

פרכוס הוא ביטוי קליני ל'סערה חשמלית' במוח. עם זאת, לא כל הופעה של אותות חשמליים שאינם תקינים תגרום להתקף קליני. קיימות כמה צורות של התקפים. המוכר לכולם של איבוד הכרה ורעד בגפיים אינו היחיד שקיים. מדריך להתקפי פרכוסים ואפילפסיה.

כל התפקודים המבוצעים על ידי תאי העצב במוח קשורים בהעברה של אותות חשמליים בין התאים כאשר קיים סנכרון בפעולת התאים. כשהסנכרון משתבש ותאי עצב מעבירים אותות בזמנים שהם לא צריכים להעביר, נוצרת פעילות חשמלית לא תקינה, העלולה להביא להתקף פרכוסי, אך לא בהכרח.

1% מכלל האוכלוסייה יחווה התקף פרכוסי בודד בחייו, כאשר לרוב הסיבה אינה ידועה. שני פרכוסים ומעלה מאובחנים כאפילפסיה. לדוגמה, ילדים החווים פרכוסי חום בגיל הילדות אינם מאובחנים כחולי אפילפסיה.

הסימפטומים והסימנים של ההתקפים תלויים במיקום הפעילות החשמלית הלא תקינה במוח. התקף פרכוסי עלול לגרום לאי שקט זמני, בלבול זמני, אובדן מוחלט של ההכרה, בהייה בחלל, תנועות בלתי רצוניות של הגפיים ותחושות מוזרות בגוף. ההתקפים משתנים על פי סוג ההתקף. ברוב המקרים ההתקפים דומים, אך ייתכן שוני בהתקפים אצל אותו חולה.

התקפים חלקיים
ההתקף הינו ביטוי לפעילות חשמלית לא תקינה באזור מסוים של המוח. התקף חלקי פשוט הינו התקף ללא אובדן הכרה אשר יכול להתבטא בתנועה לא רצויה של הגפיים ותחושה מוזרה. התקף חלקי מורכב מביא לשינוי ברמת ההכרה, ללא אובדן הכרה. בהתקפים אלה מתרחשים השמעת קולות, תנועות בהייה, התנקות ועוד.

התקף כללי
מאופיין בפעילות חשמלית לא תקינה המפוזרת על-פני כל המוח. ההתקף יכול להתבטא בבהייה, תנועות גוף קלות וירידה במצב ההכרה. ההתקף הכללי הקשה ביותר, הכללי והמוכר, מאופיין על ידי אובדן הכרה, קישיון ורעד הגוף ומלווה לעיתים בנשיכה של הלשון ו/או באובדן שליטה על הסוגרים.



הסיבות לפרכוסים

הסיבות נחלקות למולדות ונרכשות. הופעתם של פרכוסים שכיחה בגיל צעיר ולעיתים מלווה בתסמינים נוירולוגיים נוספים. בשנים האחרונות, זוהה הפגם הגנטי האחראי לחלק מהתסמונות הפרכוסיות.

התקפים פרכוסים יכולים להיות נרכשים בעקבות תאונה. פרכוסים במבוגרים יכולים להוות סימן לגידולים, אירועים מוחיים ומחלות כלי דם של המוח, מחלות זיהומיות של המוח, או שינויים מטבולים, כמו שינוי ברמת הנתרן והסידן.

חשוב לציין, כי בחלק גדול מהמקרים הגורם לפרכוסים אינו מזוהה. אבחנה של פרכוס מבוססת בראש ובראשונה על סמך הסיפור הקליני. היות ובחלק גדול מהפרכוסים מצב ההכרה משתנה, יש לקבל פרטים ממי שנכח באירוע. חשוב להבחין בין פרכוס להתעלפות פשוטה, סינקופה, שהינה לרוב על רקע לבבי או שינויים בדופק ולחץ הדם.

בדיקת העזר החשובה ביותר היא EEG – אלקטרואנצפלוגרף, הרושמת פעילות גלי מוח. בבדיקה זו ניתן לזהות פעילות לא תקינה המחשידה לפעילות פרכוסית. חשוב לציין שפעילות לא תקינה יכולה להירשם בזמן שבין ההתקפים ואין צורך לחכות להתקף לקבלת תרשים מופרע. קיימות שיטות להגביר את הרגישות של בדיקת ה - EEG ולהשרות פעילות לא תקינה, כמו גירוי אור, נשימה מהירה ו-EEG בשינה. הסיכוי לגלות פעילות לא תקינה בין ההתקפים אצל חולה אפילפטי היא כ- 70%, כאשר הבדיקה כוללת את כל השיטות שפורטו. במקביל, יש לבצע בירור של סיבת הפרכוסים, כל מקרה לגופו. להדמיית המוח ב- MRI חשיבות עליונה בניסיון לזהות את הנזק המוחי, אם קיים, כגורם להתקפים.

סיכונים

התקף פרכוסי נושא בחובו סכנות, ביניהן חבלה בזמן הנפילה, סיכון לטביעה בזמן שחייה, סיכון לתאונה בזמן נהיגה או בעבודה עם מכשירים. התקפים ממושכים אף מהווים סכנת חיים. מבחינת המוח, כל התקף פרכוסי גורם להרס של תאי עצב רבים. לכן יש חשיבות רבה לטיפול באפילפסיה.

טיפול

בזמן התקף שאינו פוסק, יש לטפל בתרופות מתאימות. במקביל, יש להשכיב את החולה על הצד כדי למנוע בליעה של הפרשות. אם ניתן, אפשר להפריד את הלסתות בזהירות, לשים מצע רך ביניהן שלא ינשוך את הלשון והשפה.

לאחר שני התקפים, מקובל לטפל בטיפול תרופתי מונע, כדי למנוע נזק מוחי מצטבר.

קיימות תרופות רבות בשוק לטיפול באפילפסיה, הכוללות דור ישן ודור חדש. ישנם הבדלים בין התרופות בתגובה לטיפול התרופתי, בהתאם לסוגי הפרכוסים.

התרופות מהדור החדש אינן יעילות יותר בהשוואה לתרופות מהדור הישן, אך יש להן פחות תופעות לוואי ועל כן הן עדיפות. באופן כללי, לתרופות תופעות לוואי רבות ומינון יתר גורם לישנוניות, הפרעות בשיווי משקל ובתפקודים מוחיים נוספים. לפיכך, יש להיזהר במתן התרופות, לעקוב אחר הופעת סימנים קליניים המעידים על מינון יתר, לבדוק את רמות התרופות כאשר ניתן ולבצע בדיקות שגרה של תפקודי כבד, כליה וספירת דם.

בנוסף, לתרופות עלולה להיות השפעה שלילית על הנהיגה ויש להיות מודעים לכך. מאחר ושימוש בתרופות אלה מעלה את הסיכון למומים מולדים בזמן הריון, יש לקבל ייעוץ טרם כניסה להריון ולבצע מעקב הריון בסיכון גבוה במהלך ההיריון. משך הטיפול הינו שנתיים לפחות ואם אין התקפים במשך שנתיים ואין נזק מוחי קבוע המצריך המשך טיפול, ניתן לנסות ולהוריד את המינון בצורה איטית עד כדי הפסקה, תוך מעקב קליני ותרשימי EEG.

לצערנו, למחלה השלכות נפשיות וחברתיות רבות ויש לטפל גם בפן הזה. חשוב לזכור שכאשר אפילפסיה מאוזנת היטב על ידי טיפול תרופתי, היא אינה משפיעה לרעה על תוחלת החיים ועל איכות החיים. לכן, למעקב רפואי ולאיזון התרופתי חשיבות רבה.