הסכנות הרגשיות של תקופת החגים

שלום לך, תודה שכתבת לפורום ותיארת מצבים המתרחשים אצלכם בבית. אולי אחרים יזדהו עם מה שאת חווה ויוכלו להיתרם מהשיתוף שלך. את מתארת מצב בו את שבויה במערכת יחסים כוחנית, מגבילה, לא שיוויונית ומשפילה. חשוב להבין, שהמצבים שאת מתארת קשורים בתוקפנות, חוסר כבוד בסיסי ועלולים בהמשך להיות אף מסוכנים, לך, לילדים ולבן זוגך. מדוע המצב שאת מתארת קשור בתוקפנות שהיא בבסיסה מסוכנת: כאשר בן זוג מייצר באופן מכוון מצבים בהם את מושפלת, כלומר, כבודך הבסיסי נרמס, כאשר יש עיסוק יתר בשאלת "אמת או שקר" ולמילים שלך אין משמעות ואחיזה, כאשר את חשה שאת (כמו שכתבת) "סותמת למען המשפחה", כלומר - מושתקת, שחס וחלילה הוא לא יתרגז, כאשר את מוצאת עצמך מבודדת חברתית, ללא חברים וחברות (כביכול בגלל קנאתו) ואת שייכת רק לו ולבית, כשאת כ"חפץ" שייכת לו, והוא מחליט על כל פעולותיך (מה מותר לך ומה אסור) כל אלה הם סימנים מובהקים למערכת יחסים אלימה. גם אם לא נזרק שום חפץ ולא נחתה מכה. ראשית, עם כל הצער, עם רצונך להמשיך לאהוב מבלי לקחת אותך בחשבון, אין ברירה - יש להכיר בכך שזה המצב. ההכרה והמודעות שלך הם השלב הראשון. זה חיוני עבור המוגנות שלך ושל הילדים. מכיוון שזו נשמעת מערכת יחסית שבבסיסה אלימה: 1. אין מקום לטיפול זוגי במערכת כזו. 2. אם בן זוגך יכיר בקשיים שהוא חווה ומשליך על סביבתו, כמובן שיסייע לו לפנות לטיפול פסיכולוגי. בטיפול פרטני, פסיכולוגי, הוא יוכל לפגוש את הכאבים והחרדות שלו, המובילים אותו ל"איסורים", לקנאה, להתנהגות התוקפנית והחודרנית. כך, הוא יוכל להתחיל להכיר במקורות הנפשיים שהובילו אותו לשם, ותהיה לו האפשרות ללמוד כלים חדשים לויסות החרדות, הכעסים והתוקפנות שלו, בכדי שיהיה דיאלוג פנימי בינו ובין תחושותיו, במקום השלכת האימה עליך או על בני משפחה אחרים בעתיד. ישנם אנשים שהפגינו אלימות (מילולית, כלכלית, מינית או פיזית), עשו תהליך אישי ויצרו שינוי בחייהם. 3. חשוב מאד שכבר כעת את תפני לאיש מקצוע, לליווי שלך, במקביל למה שקורה בבית. בכל עיר/מועצה, ישנם שירותי רווחה, עם יחידה לטיפול באלימות במשפחה. גם אם ה"כותרת" הזו נשמעת לך מוגזמת, חשוב לפנות ולקבל ליווי וכלים. אנשי הרווחה והטיפול ינסו לעזור לך לייצר שינוי או לייצר מוגנות, לה את זקוקה. חשוב ביותר, אל תישארי לבד עם ההתמודדות הזו. שתפי את הרווחה, איש מקצוע, חברה. המציאות כביכול נראית לא מסוכנת, אך היא לא מבשרת טובות, ואת צודקת בפנייתך, מכיוון שיש צורך בשינוי. את מוזמנת להמשיך ולכתוב לנו בפורום, במקביל לקבלת עזרה, שאת ראויה וצריכה לקבל. מצורפים טלפונים לגופים שיוכלו ללוות אותך: קו חירום ארצי – משרד הרווחה: 1800-220000 מוקד המצוקה של משרד הרווחה: 118 (קו פתוח ומרכז סיוע לנשים דתיות: 02-6555744/5) מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית: 1202 (1203 לנפגעי תקיפה מינית) עמותת לא לאלימות: 1-800-353-300 (בקישור אפשר למצוא ריכוז של מספרי טלפון חשובים נוספים) אגודת יד ביד אוזן קשבת: 03-62049 האגף לקידום מעמד האישה בויצ"ו: 03-6923791 בנוסף, ויצ"ו מפעילה קו מיוחד לגברים המבקשים סיוע כדי לצאת ממעגל האלימות: 1-800-393904

שלום לכם, תודה שכתבתם לפורום. המקרה שלכם מייצג כמה סוגיות שעולות במשפחות רבות. המשפחה גדלה, ובני המשפחה כולה צריכים להתרגל לתפקידים החדשים שלהם. ההורים של בת הזוג (וגם שלך) צריכים להתרגל, לא רק להיות הורים לכם ולבני הזוג, אלא סבים לנכד, ותומכים לכם כהורים חדשים. גם אתם, צריכים כמובן להתרגל לתפקידים החדשים שלכם. והנה, הנוכחות של הכלב (שכמובן יש לו אישיות בפני עצמו) מראה לכם שבני המשפחה עוד לא הפנימו את תפקידיהם השונים: גם האחריות שלהם כלפי הנכד שלהם, וגם הרגישות כלפיכם ההורים הטריים שדואגים לו. אפשר להבין שיש לכם גם כעס, על חוסר לקיחת האחריות של הסבים, לשנות את המצב ולהשקיע בחינוך הכלב ובתהליך האילוף, לטובת שלושתכם. אתם צודקים לחלוטין שכלב שאינו צפוי, ושיכול להיות תוקפן, מקשה על גידול הילד: גם מפחית את תחושת הבטחון של הילד בבית וגם מקשה עליכם כהורים. טוב לשמוע שאתם משוחחים ביניכם, ושניכם רואים את העניין בחשיבות דומה - חשוב שתהיה ביניכם הבנה ושפה משותפת. ולפתרונות: ממה שכתבת, אנחנו מבינים שהרגשתם שאין ברירה אלא להציב אולטימטום בפני ההורים. ייתכן וההורים לא "יעיפו" את הכלב מכיוון שהוא הפך לבן בית, אבל אתם יכולים להישאר נחושים בדעתכם, לא להפגיש בין ילדכם לבין הכלב. אתם יכולים להציע עוד פתרונות, גם הם יצריכו מהם להתאמץ - למשל, לראות אתכם בפיקניק ללא הבאת הכלב, להגיע אליכם לטייל עם הנכד לגינה (ללא הכלב). אין צורך לאיים עליהם שלא יראו אותו, אלא להציע פתרונות, שידרשו מהם להתאים את עצמם. בהצלחה!