ניצול מיני של ילדים ונוער

מדוע נופלים ילדים ונוער קורבן לדמויות נצלניות?

בתהליך ההתפתחות וההתבגרות, קיים צורך בסיסי ובריא לבוא במגע עם העולם, לבחון אותו ולהתנסות, על מנת לגבש זהות וייחודית. על כן, ילדים ונוער מופעלים על-ידי אינסטינקטים של סקרנות, דחף להיות מקובלים ולעיתים דחפי מרד, המסייעים להם בבניית זהותם האוטונומית ונבדלת מהדור הקודם.

כהורים, אנשי חינוך, סבים ומבוגרים אחראיים, אנו מנסים לשמור על האיזון בין הקניית חופש לילדינו לחקור את העולם, לבין הגנה עליהם ושמירה על מקום בטוח עבורם לחזור "לתדלק" ולהיתמך (בין היתר, תוך הקניית גבולות ברורים).

במהלך ההתבגרות, הנער/ה לכודים בין נאמנותם להורים, למשפחה ולמסורות בהן גדלו, לבין דחף לחיפוש והגדרה עצמיים, עד שמוצאים את האיזון הפנימי שלהם בין גיבוש זהותם הייחודית לבין שייכותם לסביבה הקרובה ולחברה בכלל.

מתח התפתחותי זה מקדם את האנושות ומהווה מקור בלתי נדלה להתחדשות וריענון של החברה. ברמה האישית, במסגרת מאבק פנימי זה נחשפים לעיתים ילדים ונוער לטקסי מעבר חברתיים או מחתרתיים, מבחני אומץ ונאמנות, המשתלבים בבלבול הזהות האופייני לתהליך הגדילה.

במצב זה, ילדים ונוער עלולים ליפול קורבן לדמויות סמכותיות, כריזמטיות ומיוחדות, המפעילות את קסמיהן עליהם. דמויות אלו יכולות להיות דודים, קרובי משפחה, מורים מוערצים, דמויות מתחום הבידור והספורט ולעיתים אפילו ההורים או האחים.

דמויות אלו מונעות לרוב מצרכיהן שלהן ועלולות לנצל את המשיכה שיש להם על ילדים ונוער. אחת הדרכים לניצול מסוג זה היא ניצול מיני.

לכידת הקורבן והשפעתה עליו

ילד או נער הנופלים קורבן לדמות כזו, נקלעים למעשה למשבר נוראי של אמון בעולם והבנת העצמי. הדבר מתרחש בשלב בו גיבוש הזהות טרם הבשיל. הגבולות בין רצונותיו וצרכיו של הילד לאלו של האחר עדיין אינם מגובשים, לעיתים אף לא התגבשה הבנה ברורה של טוב ורע, ולבטח לא התגבשה יכולת הבנה של המורכבות בין השניים.

לאור כל זאת, אותן דמויות המנצלות את כוחן על הילדים והנוער טוות סביבם רשת הממלכדת אותם. רשת זו מתבססת בראש וראשונה על רגשות האשמה של הילדים והנוער, הנתונים לבלבול רב בין ההערצה או הערכה שלהם לאותה דמות לבין ההבנה ש'משהו לא טוב קרה כאן'.

על בסיס האשמה, מפעילות לעיתים הדמויות הנצלניות כלים שונים. איומים לחשיפה של המעשה הם שכיחים ביותר, במקביל להאשמת הקורבן ב'פתיינות'. לעיתים קרובות, מועבר מסר כי ההתעללות היא, למעשה, מפגש מיוחד ביותר, המהווה סוד השייך לשניים בלבד. במקרים לא מעטים, כאשר הילד או הנער מנסה להשתחרר, התוקף עלול להיעזר בתכסיס של איום להתאבד, המגביר את תחושת האשמה ואחריות הקורבן.

החמרת הסביבה את המצב

מצב זה של קורבן מבולבל מחמיר עוד יותר כאשר הסביבה משתפת פעולה עם ההתעללות או התקיפה המתמשכת. שיתוף הפעולה נעשה ביודעין או שלא ביודעין, בהתעלמות, בשתיקה או באמירות ברורות.
במקרים רבים, התעלמות או הכחשה של הסביבה הבוגרת והאחראית תופסות מקום מרכזי ביותר בזיכרון הטראומה, בשבר בגיבוש זהות והבנייה של אמונות יסוד פוגעניות בהמשך.

הורים וקרובים אחרים עלולים לשתף פעולה מתוך חוסר אמונה כי דבר שכזה יכול לקרות או מפחד לפגוע בשלמות המשפחה, במידה והסיפור יתגלה. הפנטזיה המודעת או לא מודעת, ש'אם לא נעשה כלום, הכול יסתדר' עלולה למלכד את הקורבן באופן סופי במצב של בדידות איומה ובלבול נוראי.

השלכות הטראומה

קורבנות לטראומה מסוג זה מפתחים מפה קוגניטיבית (חשיבתית) של העולם, האומרת 'אני לא בסדר', 'העולם הוא מקום מסוכן' ו'אני חסר אונים'.

חשוב להבין, כי לעיתים קרובות, קורבנות לתקיפה והתעללות מינית בילדות מתנתקים מהחברה ומונעים מעצמם להמשיך להתפתח, מתוך חוסר אמון בסביבה האנושית, אשמה ותחושה חזקה שהם 'מסתובבים' עם עולם פנימי נוראי המבדיל אותם משאר האנשים.

כאשר ילדים ונערים נקלעים למצבים מורכבים מסוג זה, ייצוב אישיותם נפגע משמעותית, נוצרות 'סכמות' של פגימות ('אני לא בסדר', 'אני מופקר', 'אני סוטה מין', 'בגללי המשפחה תתפרק' ועוד) וחוסר אונים.

מצב זה עלול לגרום למכלול של סימפטומים בקרב הילד / נער: חוסר תפקוד, דיכאון, התקפי חרדה, שימוש בסמים, התנהגות מתירנית מוגברת, אלימות, ירידה בתפקוד ובלימודים, בידוד חברתי, הגברת התנסויות חברתיות מסוכנות ועוד.

לעיתים, בשל תחושה שאין מקום לביטוי מילולי של המצוקה או אפילו הרגשתה ברמה הפסיכולוגית, מופיעות תופעות פיזיולוגיות שונות, כגון מיגרנות, כאבי בטן עזים ותופעות נוספות שלעיתים קשה למצוא להן הסבר רפואי גרידא.

מה ניתן לעשות - למניעה ולהתמודדות?

במצב כזה של פגיעה, או אפילו חשד לפגיעה, לרשותו ומחובתו של המבוגר האחראי להתנהל במספר דרכים. דרכי התנהלות אלו חשובות הן להתמודדות עם מצב נתון והן למניעה:

• אל תתכחשו לעובדה שזה עלול לקרות - במחיר של ויתור על הקניית אשליה שהעולם הוא מקום שכולו טוב, יש לדבר עם הילדים על כך שאפשרויות כאלה עלולות להתרחש בעולם.
כמובן שאין להטיל אימה על הילדים. חשוב שהדבר יעשה ברגישות יתרה ובהתאם לשפה ולשלב ההתפתחותי של הילד.
במידה וההורה (או מבוגר אחראי אחר) נתקל בקושי, יש להתייעץ עם איש מקצוע בנושא.

• הילד הוא לעולם הקורבן - להחזיק באידיאולוגיה מוחלטת ובלתי-מתפשרת, כי הילד הוא הקורבן, בכל מקרה שהוא: ללא קשר למה שעשה או לא עשה, מתוך בלבול או מסיבה אחרת, הילד תמיד ייחשב לקורבן והמבוגר לתוקף.
לשם כך, יש להבין כי ילדים אינם אמורים לשאת באחריות על מעשים או אירועים בגינם מבוגרים אמורים לשאת באחריות, משום שילד נתון עדיין בשלבי צמיחה מוקדמים ורק מתחיל את המגע שלו עם העולם וגיבוש זהות.

• גבו את הילד באופן מוחלט וללא כל ספק - לעולם אין להתייחס לחשיפה של הילד כהמצאה. למען הסר ספק, אפילו ילד או נער ש'ממציאים' אירוע של התעללות מינית הם ילדים/נערים במצוקה. בראש ובראשונה, יש להתייחס למצוקה ברצינות ובהקשבה מלאים.

• עודדו את הילד לספר - תוך כדי מוכנות לתת להם תמיכה, ללא קשר למחיר האישי או המשפחתי לתמיכה זו.
מחויבות מוחלטת לילד היא זו שתאפשר לספר סיפורים העלולים לפרק משפחות, להכניס לכלא דמויות נערצות, לפגוע קשות בפרנסת המשפחה ועוד.

• היו ערים לסימני אזהרה – סימנים העלולים להצביע על טראומה כוללים שינויים התנהגותיים חריפים, ירידה בתפקוד, התרחקות מחברה, שינה מרובה או חוסר שינה, הרטבה, פחד לצאת מהבית, חוסר רצון לבקר בביתם של קרובי משפחה או חברים מסוימים וכדומה.

• במקרה של נוכחות סימני אזהרה - עודדו את הילד לספר מה קורה, מבלי ללחוץ עליו.
יש לכם זכות ואף חובה לפלוש לפרטיותו של הילד במטרה לחפש אחר סימנים של קורבנות: לחפש במגירות, להיכנס למחשב, לפייסבוק ולמייל של הילד, לא במטרה לחטט או להתערב במרחב הפרטיות - החשוב לגדילתו, אלא כדי לחפש אחר סימנים של תקיפה ושל דילמות של שתיקה.
אם מה שגיליתם בפעולה זו הם דברים רגילים של גיל ההתבגרות, או מעשי קונדס המהווים ביטוי של הצורך להתנסות, התאפקו מלחשוף את מקורות המידע. חשיפה מתבקשת רק במידה ואתם מגלים סימנים מדאיגים הקשורים לקורבנות, סמים או התחברות עם גורמים מסוכנים.

• תגובה לחשיפה של הילד - במידה והילד מספר על מקרה של תקיפה מינית, אפשרו לו לספר, מבלי לעורר בו כל אשמה, שדרו לו אופטימיות ומסר של התמודדות והחלמה מוחלטת ולא מסר של 'נפגעת נורא', 'זה לכל החיים', 'הזמן רק מחמיר את הפגיעה' וכדומה.
יש להיזהר מאד שלא להכניס את הילד או הנער למלכודת שהוא 'פגוע לכל החיים', אלא לשדר לו כי עם טיפול נכון, הוא יכול להחלים ולהמשיך לחוות חוויות שונות, להתפתח וליצור קשרים.

טיפול בהתעללות

באופן מעשי, הטיפול מתבסס על שלושת העקרונות של טיפול בטראומה, בדגש על מאפיינים ספציפיים של הטראומה המסוימת והקשיים שנוצרו בתגובה לשלב ההתפתחותי בו אירעה ההתעללות.
חשוב לדעת, כי טיפול נכון בקורבנות טראומה עשוי להביא להחלמה באחוז ניכר מאד של המקרים.

ההורים או מבוגרים אחראיים הקולטים את מצוקת הילד ונוקטים במדיניות של חשיפת האמת משדרים לילד ולנער ביטחון שהם לא עשו דבר רע, שיש להתבייש בו, ושהתוקף הוא האשם היחיד במקרה.

במסגרת פנייה לגורמים חיצוניים לבקשת עזרה, אפשר לפנות:
• למשטרה - אשר תחקור את המקרים, תרחיק ותעניש את התוקף
• ליועצות חינוכיות - המוכשרות לזיהוי מצוקה, מתן טיפול ראשוני והפנייה למקורות רלוונטיים
• לארגונים המטפלים בקורבנות לתקיפה מינית, הפרוסים ברחבי הארץ ומפעילים קווי חירום בכל ערוצי התקשורת
• לאנשי מקצוע ספציפיים, כגון פסיכולוגיים, עובדים סוציאליים ופסיכותרפיסטים. עם פנייה לאיש מקצוע מסוג זה, חשוב לוודא כי הוא בעל הכשרה וידע רלוונטיים לטיפול בטראומה

מאת: ד"ר סרג'יו מרצ'בסקי, פסיכיאטר, מרפאת היבטים