על ההבדל בין פסיכיאטר לפסיכולוג

בעידן הנוכחי, רבים שואבים מידע מהאינטרנט, כמעט בכל תחום אפשרי, כולל מידע רפואי. מצד אחד יש בכך ברכה ותועלת, ולעתים קרובות חיסכון ניכר בזמן וכסף, למשל כאשר מתכננים טיול מורכב הכולל יעדים רבים, אמצעי תחבורה שונים, מידע היסטורי וגיאוגרפי ועוד. כאשר מדובר במידע רפואי הבעיה מורכבת יותר.

 ההבדל העקרוני שבין מידע לידע

הידע כולל בתוכו את המידע העובדתי, אבל גם את היכולת וההכשרה להעריך, לבקר אותו ולהחליט אם לנהוג על פיו או לאו. מאחר שהידע הרפואי אינו נחלת הכלל, היכולת להבין את המידע הנגיש ברשת, גם היא לא נחלת הכלל. ישנם אנשים, הגם שאינם אנשי מקצוע, שניחנים ביכולת להתייחס למידע הרפואי באופן מושכל וביקורתי, ואחרים נעדרים יכולת הזו. מצב זה מביא לעתים לכך שהציבור אוחז בדעות קדומות, בהכללות ולעתים במידע נטול בסיס שהופך לנחלת חלק גדול מהציבור.

מצב זה נכון גם לגבי הנושא שבכותרת. כמעט אין שבוע שבו אני, כמו רבים מעמיתיי, לא נשאל לגבי ההבדל בין פסיכיאטר לפסיכולוג, במקרה הטוב. המקרה הרע הוא כאשר אנשים משוכנעים שהם יודעים את ההבדל, בעוד שלמעשה אוחזים בדעה מוטעית מיסודה. בדרך כלל הם מאמינים ש"הפסיכיאטר נותן תרופות ואילו הפסיכולוג מדבר עם האנשים".

לעתים קרובות, אותם אנשים בטוחים ש"לפסיכולוג הולכים כשיש בעיות קלות ואילו כשנדרש פסיכיאטר, הבעיה היא הרבה יותר חמורה" . מאחר שכיום יותר ויותר אנשים נדרשים לשירותי בריאות הנפש מן הראוי להבהיר את הנושא.

ראשית, נבהיר מספר מושגים:

פסיכיאטר הינו רופא. השכלתו הבסיסית נרכשת בבי"ס לרפואה והיא זהה לזו של יתר הרופאים. לאחר סיום הלימודים, מתמחה מי שבחר לעסוק בבריאות הנפש במחלקה פסיכיאטרית. מי שמעונין להיות רופא עיניים פונה להתמחות במחלקת עיניים וכו'. אגב, רשאי להיקרא "פסיכיאטר" רק מי שהשלים את התמחותו ועמד בבחינות התמחות מטעם ההסתדרות הרפואית.

פסיכולוג קליני רכש את השכלתו במחלקה לפסיכולוגיה, השכלה הכוללת מגוון רחב של תחומים הנוגעים להתפתחות הנפשית, תורות אישיות, היבטים שונים של התנהגות הנפשית, הן נורמליים והן פתולוגיים, וכיו"ב. פסיכולוג קליני הוא בעל תואר שני (לפחות), וגם הוא רשאי להציג עצמו כפסיכולוג קליני רק לאחר שעבר תקופת התמחות במרפאה לבריאות הנפש ובבי"ח פסיכיאטרי ועמד בבחינות ההתמחות מטעם הסתדרות הפסיכולוגים. 

פסיכותרפיסט הינו מי שעוסק בטיפול בבעיות נפשיות, בד"כ בשיחות פרטניות או קבוצתיות. הפסיכותרפיה הינו תחום פרוץ במידה ידועה ואין הגדרות מדויקות מה היא פסיכותרפיה ומי הוא פסיכותרפיסט המוסמך לעסוק בתחום זה שאינו רופא או פסיכולוג קליני. זהו נושא מורכב החורג מהדיון הנוכחי.

לענייננו, חשוב להדגיש שהכשרה בפסיכותרפיה, דהיינו בטיפול נפשי, הינה חלק חשוב של ההכשרה במהלך ההתמחות הן של הפסיכיאטרים והן של הפסיכולוגים הקליניים ומבחינה זו אין הבדל ביניהם, וגם אין כל סימני שאלה באשר להיותם מוסמכים לעסוק בכך. מכאן, ההנחה שהפסיכיאטרים רק מטפלים בתרופות והפסיכולוגים "מדברים" עם החולים בטעות יסודה. רבים מן הפסיכיאטרים רואים בפסיכותרפיה חלק מרכזי בעבודתם וכאמור אין הבדל מבחינה זו בינם לבין הפסיכולוגים הקליניים. זאת ועוד, רבים הם הפסיכולוגים הקליניים, כמו גם הפסיכיאטרים, שאינם מסתפקים בהכשרה המוקנית במהלך ההתמחות ופונים להכשרה נוספת ומעמיקה בבתי הספר לפסיכותרפיה במסגרת האוניברסיטאות ובמכונים המוכרים לפסיכואנליזה.

באשר לתהליך האבחנתי, גם הפסיכיאטר וגם הפסיכולוג אמונים על הערכה פסיכולוגית קלינית, קרי במהלך שיחות ההיכרות עם הפציינט המיועדות לצורך זה. שניהם אמורים להכיר ולזהות סימפטומים וסימנים המעידים על פתולוגיה בתחום הנפשי. יחד עם זאת, לעתים עולה צורך ביישומו של ידע רפואי על מנת להשלים את ההליך האבחנתי, שמטבע הדברים אינו נחלתו של הפסיכולוג. במקרה זה יפנה הפסיכולוג את המטופל להערכה פסיכיאטרית. מן הראוי לזכור, שסימפטומים נפשיים מהווים לעתים מזומנות ביטוי למחלה גופנית, וכאן נדרשת ההכשרה הרפואית של הפסיכיאטר על מנת לעשות את האבחנה המדויקת.

כפי שהפסיכולוג נדרש לעתים במהלך האבחנה להערכה פסיכיאטרית שתקיף גם את ההיבטים הרפואיים של הבעיה, נזקק הפסיכיאטר לעתים, על מנת להשלים את ההערכה הפסיכולוגית של החולה לביצוע מבחנים פסיכולוגיים (ובשמם המדויק יותר, מבחנים פסיכודיאגנוסטיים, כלומר עוסקים ב"דיאגנוזה של הנפש"), ומפנה את המטופל לפסיכולוג קליני. כל הפסיכולוגים הקליניים עוברים הכשרה מעמיקה בביצוע של מבחנים אלו. הרופאים לעומת זאת אינם מוכשרים בתחום זה ואינם יודעים להעביר ולכמת את תוצאות המבחנים.

כפי שמבחנים אבחוניים הינם נחלתם הבלעדית של הפסיכולוגים הקליניים, כך מתן טיפול תרופתי הינו בסמכותו הבלעדית של הפסיכיאטר, בהיותו רופא. אין לפסיכולוג סמכות ורשות לרשום תרופות. הוא יכול, וגם חייב, במידה שהוא סבור שיש צורך בטיפול תרופתי להפנות את המטופל להערכה פסיכיאטרית בשאלה זו. במאמר מוסגר, ברצוני להדגיש שרצוי מאוד שבמידה ומתקיים טיפול או יעוץ משולב, יהיו הפסיכיאטר והפסיכולוג בקשר על מנת לתאם את הטיפול ולהתייעץ במידת הצורך.  

לסיום, ברצוני להתייחס לדעה קדומה נוספת והיא שלפסיכיאטר פונים ב"בעיות קשות" ולפסיכולוג באלה "הקלות". נכון הדבר שמס' מחלות קשות (כמו למשל מחלה דו קוטבית - מאניה דפרסיה) דורשות כמעט תמיד התערבות פסיכיאטרית, בין אם אבחונית ובין אם טיפולית, אם כי גם במקרים אלו נוטל הפסיכולוג לעתים קרובות חלק מרכזי בטיפול, למשל בפסיכותרפיה. אולם, במקרים רבים של הפרעה קלה יחסית, כמו התקפי חרדה לא חמורים יהיה נכון לטפל בהם תרופתית וסביר שייעלמו תוך תקופה קצרה יחסית ללא צורך בהתערבות נוספת. לעומת זאת, ישנם מקרים מורכבים המתבטאים בהפרעות התנהגות או קשיי תפקוד ניכרים וממושכים ואשר הטיפול העיקרי ולעתים היחיד הינו פסיכותרפיה ואלו יטופלו על ידי פסיכותרפיסטים, שלעתים יהיו פסיכיאטרים ולעתים פסיכולוגים.