בדיקת אבחון פסיכודיאגנוסטי (Psychodiagnostic Assessment)

מובנת לי מאד הדאגה והמצוקה שלך, לנוכח שינויי ההתנהגות שתיארת אצל אחותך. אכן נשמע שזו בעיה נפשית שמצריכה טיפול. לצורך התחלת הטיפול, על אחותך להיבדק על ידי פסיכיאטר, במרפאה או בחדר מיון של בית חולים. האם הורייך מודעים לבעייה? אם כן, האם הם ניסו להביא את אחותך לבדיקת רופא? מפאת גילך הצעיר (16), איני חושבת שאת זו שצריכה להיות האחראית לטיפול באחותך. אני בטוחה שאת סובלת ממה שקורה בבית, אך האחריות היא של ההורים. א קשה להביא את אחותך לבדיקת רופא, כדאי ליצור קשר עם בית הספר בו למדה (ועדיין רשומה בו כנראה כתלמידה, גם אם אינה הולכת ללימודים), ולבקש ביקור בית על ידי המחנכת או היועצת. במצבים של ילד או ילדה שנעדרים תקופה ממושכת מהלימודים, יש אפשרות להגיש סיוע למשפחה דרך מערכת החינוך, מתוקפו של חוק חינוך חובה. בנוסף, ניתן לפנות לרשות הרווחה באזור המגורים שלכם, ולתאר את המצב לעובדת סוציאלית למשפחה או לעובדת סוציאלית לנוער. גם העובדת הסוציאלית תוכל לסייע ביצירת קשר עם גורמי בריאות הנפש לצורך התחלת טיפול. בברכה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית

הפרעה סכיזואפקטיבית היא הפרעה המשלבת למעשה שני סוגים של הפרעות מנטליות שונות - סכיזופרניה, והפרעה במצב הרוח. ההפרעה למצב הרוח עשויה להיות דיכאון, או מאניה - מצב רוח מרומם, פעילות יתר, קושי בשינה, עצבנות, קושי בריכוז, קושי בשליטה על דחפים, התנהגות חסרת שליטה המסכנת את האדם עצמו או אחרים, מחשבות שווא של גדלות. ההפרעה הסכיזופרנית ביטוייה העיקרי בחשיבה ודיבור לא מאורגנים, מחשבות שווא, חוסר שיפוט ופגיעה מתמשכת במוטיבציה, וביכולת התפקוד. הפרעה סכיזואפקטיבית מאופיינת באפיזודות של דיכאון ו/או תסמינים מאנייים, ובסימנים של סכיזופרניה. מהלך המחלה טוב יותר ממהלך המחלה של סכיזופרניה. הטיפול כולל תרופות אנטי פסיכוטיות ושילוב של מייצבי מצב הרוח, כמו ליתיום. לפרטים נוספים: http://www.nami.org/Content/ContentGroups/Helpline1/Schizoaffective_Disorder.htm

אנשים הנתקפים חרדה או עצבנות כשהם עומדים מול בעיה או החלטה חשובה חווים רגש אנושי נורמלי. הפרעות חרדה והפרעות פאניקה, לעומת זאת, הן עניין אחר. אלה עלולות לגרום נזק כה רב עד שהדבר מפריע ליכולתו של אדם לנהל חיים רגילים.

הפרעות חרדה הן נפוצות למדי. עבור הסובלים מהן, דאגה ופחדים הנם בלתי פוסקים ומכריעים, ועלולים להסב נכות של ממש.

הפרעת פאניקה היא הסוג הנפוץ ביותר של הפרעת חרדה והיא תוקפת ללא סיבה או אזהרה. במהלך התקף פאניקה, תגובת הפחד חורגת מכל פרופורציה למצב עצמו, שהוא לרוב נטול איום. כעבור זמן מתחיל הסובל מן המחלה לפתח פחד קבוע מפני התקף נוסף.

אם קיימים תסמינים להפרעת חרדה, הרופא יפתח בהערכת המצב בכך שישאל אתכם לגבי ההיסטוריה הרפואית שלכם ויבצע בדיקה רפואית. על אף שלא קיימות בדיקות מעבדה ייעודיות לאבחון הפרעת חרדה, הרופא עשוי להשתמש בבדיקות מסוגים שונים על מנת לחפש אחר מחלה רפואית הגורמת לתסמינים.

אם לא נמצאת מחלה רפואית, ייתכן שתופנו לפסיכולוג או לפסיכיאטר, מומחים בבריאות הנפש העוברים הכשרה מיוחדת לאבחון ולטיפול במחלות נפש. פסיכיאטרים ופסיכולוגים משתמשים בכלי ראיון והערכה שתוכננו במיוחד כדי להעריך אם אדם סובל מהפרעת חרדה או פאניקה.

הרופאים מבססים את האבחון שלהם על דיווחו של המטופל באשר לעוצמת התסמינים ואורכם – כולל כל בעיה שהיא בתפקוד היומיומי הנגרמים מן התסמינים – ועל תצפית הרופא באשר להתנהגות המטופל וגישתו. הרופא מחליט אז אם תסמיני המטופל ודרגת אי-התפקוד מצביעים על הפרעת חרדה או פאניקה.

הבעיה אינה מוזרה ואף נפוצה למדי. אני לא חושבת שזה מצריך טיפול של ממש, רק עבודת שכנוע עצמית שלך. אחרי הכל, הטלת שתן וצואה הן פעולות טבעיות שכולם עושים, הן נשמעות ומריחות אותו דבר אצל כל בני האדם. תחשוב על זה שאתה לא עושה שום דבר חריג או לא תקין, רק פעולה גופנית טבעית. יש כל מיני דרכים לעמעם את הרעש (לשים נייר טואלט בתוך האסלה מראש, לדוגמה), אבל זה לא ממש פתרון לתחושה שלך, וזה באמת מצריך עבודה עצמית. אולי באמת ירגיע אותך לחשוב שאתה ממש לא לבד באי-הנעימות שלך, ושזה חולף עם הזמן וההרגל. ד"ר קרן מאיר-שפריר - אינפומד

את שואלת לגבי נושאים כאובים ביותר בתחום בריאות הנפש: החיים עם אדם חולה וההשפעה של המחלה על שאר בני המשפחה; והקשיים בהעברה למסגרת דיור חוץ-ביתית. במצבים של החמרה במצבו של חולה סכיזופרניה, הדרך הטובה ביותר לשינוי היא לעתים אשפוז. נכון שהאדם מטופל תרופתית, אבל יש מקרים בהם זה לא מספיק. ממסגרת של אשפוז לפעמים יותר קל לשכנע את החולה לעבור למסגרת דיור מוגן, וצוות המחלקה גם יכול לסייע במציאת המסגרת המתאימה. מבחינת מהירות הטיפול, אין יתרון לאשפוז מול טיפול בקהילה. הצוותים הרפואיים והעובדים הסוציאליים במרפאות ובשירותי הרווחה יכולים לספק את מלוא המידע לגבי מעבר להוסטל, בדיוק כמו צוותי האשפוז. בדרך כלל לא מדובר בתהליכים של שנים, זה זמן ממושך מאד. לא ברור מפנייתך מה הסיבה לעיכוב הממושך הזה בנושא ההוסטל. כדאי מאד לברר מה הסיבה המדויקת לכך, ואז ניתן יהיה למקד את המאמץ ולקדם את התהליך. חשוב להבין, כי גם לגבי אשפוז פסיכיאטרי, וגם לגבי מעבר למסגרת דיור מוגן, כגון הוסטל, נחוצה הסכמה של החולה עצמו. לפעמים אין הסכמה, מכיוון שהחולה אינו מודע לבעייתו, וזה חלק מהמחלה. במקרים של חוסר הסכמה מתמשך מצד החולה, אשר גורם לעיכוב בטיפול, לקשיים או אפילו לסיכון עבור בני משפחתו, כדאי לברר לגבי תהליך של מינוי אפוטרופוס, ויש לעשות זאת בעזרת הרופא המטפל. בהצלחה, ד"ר איילת אביטל-מגן - פסיכיאטרית

הטיפול הרגיל ב-ADHD (הפרעות קשב וריכוז) עשוי לכלול תרופות כגון מתאילפנידאט (ריטאלין) או דקסטרואמפטמין (דקסדרין), שהם חומרים מגרים המפחיתים את האימפולסיביות ואת ההיפר-אקטיביות ומגבירים את כושר הריכוז. רוב המומחים מסכימים כי על הטיפול ב-ADHD להתייחס להיבטים רבים של תפקוד המטופל ולא להיות מוגבל לשימוש בתרופות לבדו.

על הטיפול לכלול ניהול מובנה בכיתה, חינוך ההורים (על מנת להתייחס לצרכים כמו משמעת והצבת גבולות) והוראה פרטית ו\או ריפוי בעיסוק לילד עצמו.

לא ניתן למנוע OCD. עם זאת, אבחון וטיפול מוקדמים יכולים להפחית את משך הזמן בו יסבול המטופל מן המחלה.

אין בדיקת מעבדה לאבחון OCD. הרופא מבסס את אבחנתו על הערכה של תסמיני המטופל, כולל כמות הזמן שהמטופל מקדיש להתנהגויות הטקסיות שלו.

המחקר עדיין לא מבין בדיוק כיצד מפריעה ה-ADHD (הפרעת קשב וריכוז) לבעיות חברתיות. מחקרים אחדים הראו כי ילדים בעלי ADHD של חוסר קשב ברובו עלולים להיתפש כביישנים או מופנמים על ידי בני גילם. המחקר מצביע בחוזקה על כך כי התנהגות תוקפנית אצל ילדים בעלי תסמינים של התנהגות אימפולסיבית והיפר-אקטיביות עלולה לשחק תפקיד חשוב בדחייתם החברתית. בנוסף, הפרעות התנהגותיות אחרות מופיעות לעתים קרובות בסמיכות ל-ADHD. נראה כי ילדים הסובלים מ-ADHD והפרעות אחרות סובלים מליקויים רבים יותר ביחסיהם עם בני גילם.