סרטן השד דור רביעי: "בחרתי להמריא"

אילאיל כהן-שוורץ טיפלה באמה וסבתה שהחלימו מסרטן השד. ההודעה על שהיא גם חולה הגיעה ביום האחרון של חופשה בפריז. בזכות גילוי מוקדם ההתמודדות עמה הייתה קלה יותר. טור אישי לרגל חודש המודעות לסרטן השד

זה היה בחודש דצמבר בפריז, עיר האורות. היה קריר. טיילתי שם עם הנפש התאומה שלי "מיי", שהיא גם אחותי התאומה, שמלווה אותי יד ביד כבר כמעט 40 שנה. זו הייתה נסיעה מיוחדת. היא נערכה אחרי 23 שנים בהן לא טיילנו רק שתינו יחד. דיברנו עליה שנים רבות והיא הפכה לפנטזיה עבורנו. נסיעה של שתי אחיות, תאומות זהות, שכל כך מחוברות וקרובות זו לזו, בגוף ובנפש. 

העיר היפה האירה לי פנים. הרגשתי בה מאושרת, חופשיה וחסרת דאגות. באותו הזמן לא ידעתי  את אשר צופן לי העתיד. הלכנו לראות את ההופעה של סלין דיון, אכלנו במסעדה שכולם המליצו עליה, טיילנו בשאנז אליזה שהיה אז מואר לגמרי לכבוד חג המולד... וכך, למרות מזג האוויר הסוער בחוץ, שתינו הרגשנו חום אנושי שדימה את פריז לבית שני. 

למרות כל ההתרגשות, לא הפסיקה להציק לי המחשבה: מה יגיד הכירורג? חיכיתי לשיחה ממנו בשקיקה רבה. גם ידעתי, שאם הוא יתקשר אז זהו הסימן שהמחלה הכתה גם בי. 

לסבתא רבא שלי גילו את המחלה בעודה בת שמונים, לסבתי בגיל 70 ולאימי בגיל 49. הקטע "המצחיק" הוא שאצל אמי גילו את המחלה חמש שנים לפני סבתי.  תמיד צחקנו שהיא בעצם "חתכה בתור" לסרטן המשפחתי. שתיהן עברו כריתה חלקית, הקרנות וכימותרפיה. בעוד שאני ליוויתי אותן לכל טיפול וטיפול. ידעתי שתמיכה חזקה היא חלק חשוב ועיקרי בריפוי. 

היום המלחמה מאחוריהן: חלפו 16 שנים מאז שאמי הבריאה והיא בריאה כשור (טפו טפו טפו), עברו 11 שנים מאז שסבתי הבריאה והיא חיה את חייה באופן מלא. סרטן השד לא היה זר לי ותמיד ידעתי כי, לצערי, אנחנו עלולים יום אחד להיפגש.

טרם יציאתי מהבית לשדה התעופה, ציינתי בפני בעלי כי עליו להודיע לי באופן מידי במידה והכירורג מתקשר. כל יום בפריז שלא קיבלתי ממנו טלפון בנושא, העניק לי תקווה שניצלתי. 

לא רציתי להדאיג את אחותי (שעד אותו רגע לא הייתה בסוד העניינים) ורק ביום האחרון סיפרתי לה את מה שעובר עליי. אחרי הכל, לא רציתי להדאיג אותה סתם. אני זוכרת את המבט שלה, את הרצון העז לא להאמין לדבריי. היא הייתה מבולבלת ומזועזעת. היא אמרה לי שנעבור את זה ביחד ושהיא תמיד שם בשבילי ואז בכתה וחיבקה אותי בחוזקה – כאילו מסרבת לשחרר אותי להתמודד לבד עם האמת הכואבת.

בלילה האחרון שלנו בפריז, העזתי לשאול את בעלי אם הכירורג התקשר. למרות שכל כך קיוויתי לשמוע תשובה שלילית, הוא ענה כי חיפשה אותי המזכירה שלו. אז ידעתי שחיי השתנו וכבר לא יהיו כשהיו.

למזלי או לצערי -  תלוי איך מסתכלים על זה, סבתי ואמי כבר עברו את ההתמודדות עם המחלה ולכן כבר הכרתי את כל התהליך. אין ספק שכבר אז ידעתי למה אני נכנסת. רק קיוויתי שהגילוי יהיה מספיק מוקדם.

נחתנו בארץ לפנות בוקר. בשדה פגשתי את בעלי ואת שתי בנותיי וחיבקתי אותם חזק חזק. בכיתי על הילד הנוסף שרצינו ולא יהיה עוד, על העתיד המעורפל ובעיקר על השינוי המשמעותי שידעתי שהולך לקרות בחיי. 

בעלי היה לי לשותף מלא מן הרגע הראשון, והיום אני יכולה להגיד שאני אוהבת אותו יותר לאחר ההחלמה. אף אחד לא עמד לצידי מעולם בצורה שכזו. לבנות שלי לא סיפרתי אז. החלטתי שכדאי להמתין. רק לאחר הניתוח שיתפתי את בתי הבכורה בת העשר. אמרתי לה שחליתי בסרטן השד וכמו שסבתי ואמי התמודדו בגבורה כך גם אני אתמודד. 

חיכיתי לשמונה בבוקר כדי לשוחח עם הכירורג שאמר לי להגיע מיד למרפאה. נסעתי לשם לבד. המחשבות רצו בראשי וכולי הייתי מלאת תקווה כי נבדקתי מספיק מוקדם. כל דקת המתנה לכירורג הרגישו כמו נצח. 

הוא אמר בדיוק את מה שלא רציתי לשמוע. "את חולה בסרטן השד וצריכה להתחיל בטיפולים באופן מידי", הוא אמר. 

הגנטיקה כל כך ברורה. אמי בוכה יחד איתי ומחזקת אותי ש"את התהליך הזה נעבור ביחד", היא אומרת לי, אני יודעת כששם שאני הייתי שם בשבילה, היא תהיה שם בשבילי, ממש כמו שהייתה שם במהלך שאר חיי".

אני יודעת שאפשר ליפול לתהום מן המחשבה על המחלה. אבל, אני בחרתי להמריא לשמיים. אחרי הכל וכמו כל דבר בחיים הבחירה היא שלנו. ולי, לצערי, יש כבר ניסיון בתחום. את המחלה הזו אי אפשר לבחור, אלא את אופן ההתמודדות עמה. 

מי שעזרו לי להמריא לשמיים ולהישאר אופטימית היו המתנדבות המדהימות בעמותת "אחת מתשע". הן היו לי כאוזן קשבת, תמכו ללא גבולות ועכשיו אני רק מחכה לתמוך בחזרה. העמותה מקיימת את פרויקט "לצדך" אשר מוביל לליווי אישי של חולות על ידי מתנדבות שהבריאו ועברו הכשרה מקצועית, בו אני מקווה להשתלב בקרוב בכדי להעביר את התובנות והניסיון שלי לנשים אחרות. 

אל תטעו לחשוב כי רק מי שיש לה היסטוריה משפחתית צריכה להקפיד על קיום הבדיקות המקיפות. כולן צריכות להיבדק ולו בשביל לפסול את האופציה של סרטן השד. אחוזי ההחלמה בעת גילוי מוקדם של המחלה גבוהים מאוד ומבטיחים אופן טיפול קל יותר. בזכות הערנות שלי והגילוי המוקדם לא הייתי צריכה לעבור כימותרפיה כמו סבתי ואמי, מה שהביא להתמודדות קלה יותר עם המחלה ולתחושה כי אני אנצח בקרב הזה.

אם הייתי רוצה שתיקחו משהו מהסיפור האישי שלי הוא שאת המחלה הזו אפשר לנצח וקל יותר לנצח כשהגילוי הוא מוקדם. אז לכו להיבדק בשבילכן ובשביל משפחותיכן וקבעו עוד היום תור לכירורג. אחרי הכול מדובר פה בחיים שלנו.