"אני רצה - משמע אני קיימת": טור אישי לכבוד יום האישה

קראו עוד: אחת ולתמיד: האם בריא יותר לרוץ יחפים?

אני כבר לא חדשה כאן. אני עמוק בתוך עולם הריצה, הטריאתלון, סצנת התחרויות והאימון הגופני בכלל. אני מדקלמת תכניות אימונים, שומרת על תפריט מאוזן, מעמיסה, מזיעה, מתמידה, רצה, מחייכת ואפילו מצליחה לכתוב על זה. אז מה קרה לי ולנשים רבות וטובות פתאום באמצע החיים? מדוע דווקא הריצה למרחקים ארוכים היא זו שגורמת לתחושות חזקות של מימוש עצמי, החזרת השליטה לחיים והענקת משמעות חדשה? 

"אין אתגר שלא אעמוד בו"

בתוך מרוץ החיים המדהים והמטורף הזה, הריצה מאפשרת לי דקות ארוכות של שלווה, מחשבה, דיון עצמי עמוק וקבלת החלטות. כל אימון שמסתיים לו וכל קו סיום שאני חוצה - מעניק לי כוח רב, תחושת העצמה ואמונה שלמה בכך שאין אתגר שלא אעמוד בו, ואין דבר שאני לא יכולה לעשות.

מה קורה שם בעצם? מה התהליך שאני עוברת בשעות הארוכות האלו של הריצה, שמעצים אותי כל כך? הריצה היא דרך. שלוש שעות ריצה ויותר, הן למעשה חיים שלמים שמתרכזים לכמה שעות בודדות, ומאלצים אותי להתמודד עם כל הפחדים, הציפיות, האכזבות והשמחות.

"כשהגוף דואב  - הנשמה פורחת"

לפני שאני מתחילה בריצה, המטרה נגלית לנגד עיני אי שם באופק. בהתחלה התרגשות רבה עוטפת אותי ואני מצפה לצאת לדרך, שמחה ומחויכת מהאתגר. לאחר דקות ארוכות, החיוך מתחלף בפנים קפואות, חודרות וממוקדות ואני נתקלת בהתמודדות חדשה: השדים הקטנים מתעוררים והם מאיימים להציף, לשתק ולרתק. אבל אני ממשיכה ומצליחה להתגבר, וכך, כמעט מבלי לשים לב, אני מתחזקת עוד קצת. כי כשהגוף דואב  - הנשמה פורחת.

ניטעים בי ניצנים חדשים שלא חשבתי שאפשר להשקות בשלב הזה של החיים. הייתי בטוחה שהשארתי אותם אי שם בשלהי שנות ה-20 המוקדמות שלי. שורשים חזקים שמחלחלים פנימה ונאחזים בדפנות חדרי הלב, מציפים אותי באושר רב. השגרה הזו שהשתלטה על חיי נשברה ברגע ופתאום העולם נראה ורוד יותר. 

"רק מי שרצה יכולה להבין על מה אני מדברת"

בדיוק כשחשבתי שאני היחידה שמרגישה כך, מסתבר שאני לא לבד. בכל פעם שאני בודקת את תוצאות הריצה שלי, אני מבחינה כי מספר הנשים הולך ועולה. זה לא מפתיע אותי כי אני פוגשת אותן בתחרויות השונות ונדהמת מנוכחותן ומהכוח שלהן בכל פעם מחדש. כבר אי אפשר להתעלם מאיתנו. הפכנו לחלק מנוף תחרויות הריצה, ומספר הנשים המשתתפות עולה משנה לשנה. ולחשוב שעד לפני קצת יותר מ-40 שנים לא הורשתה השתתפותן של נשים בתחרויות ריצה למרחקים ארוכים.

אם גם אתן השתמשתן במשפט "רק מי שרצה יכולה להבין על מה אני מדברת" יותר מפעם אחת, אתן ודאי מבינות שאת הסימפטיה, האמפטיה וההזדהות - מקבלים רק מהחברות למסלול. אלו שנדבקו באותו החיידק, באותו השלב בחיים, וכן, גם הן קמות בארבע לפנות בוקר לאימונים .

זוהי קהילה מיוחדת במינה של נשים, אימהות עובדות, רעיות מסורות, נשים רצות. לעיתים קרובות מעבירות ריצה שלמה בסיפורים, בקיטורים, בהחלפת מתכונים. כך אנו רצות, מקשקשות, מייעצות מקשיבות, מחבקות, מלטפות ולעיתים גם בוכות. וככה נעלמות להן השעות.

אחוות "הנשים הרצות"

אלו החברות החדשות שלי, הנשים שקרובות לליבי ומבינות אותי באמת. הן לא שייכות לאלו המביטות מהצד, שופטות ומעבירות ביקורת על הטוב והרע, אלו שחושבות שהן יודעות ומבינות הכול. רק "הנשים הרצות" באמת מבינות את הקושי לצאת לאימון בסיומו של יום עבודה וטיפול בילדים, את ימי המחזור שמתחברים ומקשים לשמור על תוכנית אימונים רציפה, את ההשכמות המוקדמות בסופי השבוע, מבלי לוותר על הכנות השבת והטיולים המשפחתיים, ואת ה"שיגעון" והמתח בימים בהם נשאבים למחלות ולשגרה ללא אימונים.

הן גבוהות, נמוכות, רזות, חטובות, מלאות, עגלגלות, בלונדיות, אדמוניות וברונטיות. אבל הכי חשוב - כולן מאושרות. כיף גדול לפגוש אותן על המסלול. כל אחת והחבילה הקטנה שלה, הניסיון העשיר שלה, וחכמת החיים, שאין לה בעיה להעביר אותה הלאה ולשתף. רובן רצות בשביל עצמן, בשביל ההנאה. בקהילה הזו האגו נשאר בפינה חשוכה.

השעון מורה על השעה רבע לחמש לפנות בוקר. אני לוגמת את הטיפה האחרונה של הקפה, מנשנשת תמר קטן, נועלת נעלי ספורט ויוצאת לעוד אימון. עכשיו, כשהשמש חזרה לחמם ולחייך, האוויר צלול ונקי, ואנחנו רגע לפני החום הגדול – זה מזמין יותר מתמיד לרוץ. פשוט לרוץ באהבה.

מוקדש באהבה לחברותיי למסלול

שתפי אותי גם את – לאן את רצה?! לעמוד הפייסבוק של הילה