הילד שלכם בעל מום מולד? ייתכן ותוכלו לתבוע הולדה בעוולה

בכל יום נולדים בישראל כ-450 תינוקות בממוצע ולמרות שרוב ההריונות מסתיימים בלידה תקינה לעתים המצב איננו כך. במידה וילד נולד כשהוא סובל ממומים קשים שהיה אפשר לזהותם במהלך ההריון - ייתכן  כי מדובר ברשלנות רפואית. במקרים בהם המומים הם חמורים ובלתי ניתנים לריפוי (כמו תסמונת דאון או שיתוק בכל הגפיים) רשלנות זו היא "הולדה בעוולה". כלומר, לילד צפויים חיים מלאי סבל, ואפשר לומר בלב כבד כי עדיף לו מותו מחייו. 

קראו עוד: גילוי מום בעובר: כיצד מתמודדים ולמי פונים?

מהי הולדה בעוולה?

הולדה בעוולה היא עילת תביעה שנוצרה לראשונה בפסק דין מפורסם שניתן בבית המשפט העליון הידוע כ"הלכת זייצוב" (ע"א 518/82). מאז ובמשך 30 שנה חלו תמורות שונות ב"הלכת זייצוב" אך העיקרון המרכזי נותר על כנו: רשלנות רפואית בהריון שגרמה ללידה עם מומים קשים מקימה זכות לפיצויים - ובדרך כלל בסכומים גדולים. 

כיצד מוכיחים הולדה בעוולה?

בתביעות הולדה בעוולה ההורים והילד טוענים שהרופאים התרשלו באבחון מומים קשים בבדיקות ההריון ולא ניתנה אפשרות לסיים את ההריון בהפלה לפני הלידה. למשל, רשלנות בייעוץ גנטי לגבי סיכויים ללקות בתסמונת קשה, רשלנות בפענוח בדיקות אולטרסאונד ועוד. כדי להוכיח הולדה בעוולה עליכם לבצע שלוש פעולות עיקריות:

לעשות "שיעורי בית"

כדי להוכיח רשלנות רפואית בהריון צריך להתחקות אחר המסמכים הרפואיים הרלוונטיים מבדיקות ההריון. היות שהרשומה הרפואית חייבת להיות מתועדת לפרטי פרטים (על פי חוק), שלב מרכזי בתהליך עוסק בהשגת החומר וקריאתו באופן יסודי. הקריאה מבוצעת על ידי מומחה רפואי מהתחום המדובר. המומחה חוות את דעתו לגבי המועדים במהלך ההריון שהיו צריכים לעלות "חשד" לקראת הבאות וחוות הדעת הרפואית מצורפת לכתב התביעה. 

להוכיח כי מדובר ב"סטייה מסטנדרט התנהגות סביר"

חשוב להדגיש כי רשלנות רפואית מתגבשת לא רק מעצם קיומה של טעות אלא גם מהקשר שבינה לבין הנזק. לדוגמה, אם הרופא לא אבחן תסמונת קשה אצל העובר אך מדובר במקרה נדיר ש-99% מהרופאים לא היו שמים אליו לב - הרי שאין כאן בהכרח רשלנות. התנהלות הרופאים במהלך ההריון נבחנת במשקפי "הרופא הסביר". ההנחה המקדמית היא שלא כל טעות עולה כדי רשלנות ורק "סטייה מסטנדרט התנהגות סביר" היא עילה לפיצויים. 

להוכיח כי במקרה של אבחון המום הייתה מתבצעת הפלה

סוגיה נוספת נוגעת להורים עצמם. ההורים צריכים להוכיח שאם הם היו יודעים את המידע שלא התגלה הרי שהם היו מפסיקים את ההריון. למשל, בפסק דין שניתן לאחרונה (פברואר 2016) בבית המשפט העליון נדחתה תביעת רשלנות רפואית בהריון בין השאר משום שבית המשפט לא שוכנע שההורים היו מחליטים לבצע הפלה. נקבע כי לאור התנהלותם של ההורים בהריונות מאוחרים יותר, ובשל גישתם השלילית לגבי בדיקות אבחון מומים והפלות (גישה שעלתה מתוך עדות האם בבית המשפט), כלל לא בטוח – בלשון המעטה – שהייתה מבוצעת הפלה. 

מה עשויים להיות הפיצויים בתביעת הולדה בעוולה?

תביעות בגין הולדה בעוולה יכולות להסתיים בפסיקת פיצויים משמעותיים. לא אחת מדובר על סכומים גבוהים במיוחד שמגיעים עד לכדי מיליוני שקלים. הסיבה לכך היא שהפיצויים נועדו לפצות את הילד והוריו בגין הטיפולים הרפואיים (בעבר, בהווה ובעתיד), עזרה צד ג', התאמות נחוצות, עזרה בניידות, כאב וסבל, אובדן כושר השתכרות, קיצור תוחלת חיים ועוד. 

מה לגבי תקופת התיישנות?

רגע לפני שנסיים, חשוב להזכיר פסק דין מרכזי שניתן בשנת 2012 וידוע כ"הלכת המר" (ע"א 1326/07). זהו פסק דין שקבע כי עילת התביעה בגין "הולדה בעוולה" צריכה להיות של ההורים ולא של הילד עצמו. זאת בשל תפיסה לפיה תביעה בשם הילד מהווה התנגשות בין רפואה, מוסר ומשפט. 

"הלכת המר" שינתה עקרונות יסוד בתביעות הולדה בעוולה אך לא שמטה את הקרקע תחת הבסיס המשפטי המרכזי (והוא הזכות לפיצויים בגין רשלנות רפואית חמורה בהריון). אחד השינויים המשמעותיים ביותר שנולדו כתוצאה מהלכת המר הוא קיצור תקופת ההתיישנות. 

עד "הלכת המר" תביעות רשלנות בהריון היו מתיישנות רק כשהילד הגיע לגיל 25. כלומר, 7 שנים ממועד בגרותו בגיל 18. מצב זה ייצר סיטואציה שבה תביעות הוגשו כ-20 שנים ויותר לאחר הלידה מה שהקשה מאד על בירורן בבית המשפט. 

הלכת המר שינתה את זהות התובע והעבירה את עילת התביעה מהיילוד להורים. כיום תביעות רשלנות בהריון אפשר להגיש עד שבע שנים בלבד ממועד הלידה (או 7 שנים ממועד גילוי הקשר הסיבתי שבין ההריון והנזק). ראוי לציין כי לאור העובדה שהלכת המר "שינתה סדרי עולם" מבחינת תביעות רשלנות בהריון, הליכים שהחלו ב"שלבי המעבר" נבחנים בצורה שונה בנוגע להתיישנותם. 

מאמרים נוספים של עו"ד דותן לינדנברג: