טיפול חדש ב-OCD מועיל אך כרוך בסיכון

מחקר מראה כי גירוי עמוק של המוח מפחית את תסמיניה של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD)

אלקטרודות המוחדרות עמוק לתוך המוח מפחיתות תסמינים חמורים של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), אולם התהליך כרוך בסיכון ניכר. כך עולה ממחקר שנערך בצרפת.

זה נקרא גירוי מוח עמוק. השיטה כבר עוזרת להקל על הפרעות תנועה אצל חולי מחלת פרקינסון. מחקרים מוקדמים מרמזים כי השיטה עשויה גם לסייע לאנשים הסובלים מהפרעת OCD חמורה שאינה מגיבה לטיפולים אחרים. קבוצת חוקרים בראשות הדוקטור לרפואה לוק מאלה מאינסרם (INSERM), מכון המחקר הלאומי של צרפת, התמקדה באזור מסוים במוח המכונה הגרעין התת-תלמי. אזור זה של המוח נחשב כמסייע באיזון בין התנהגויות שונות. קבוצת המחקר של מאלה קיבצה 16 מטופלים הסובלים מ-OCD חמורה. בסולם של 0 עד 40, הציון הממוצע של המטופלים במדד המכונה Y-BOCS היה 30. (בקצה הגבוה של טווח ה"חמור", מעט לפני הטווח ה"קיצוני" של 32-40). כל המטופלים סבלו מתסמינים מתמידים למרות טיפול קודם במספר תרופות שונות ובטיפול התנהגותי-קוגניטיבי.

החוקרים השתילו אלקטרודה לתוך הגרעין התת-תלמי של כל אחד מן המטופלים. הם השתמשו בגירוי חשמלי כדי לאתר במדויק את הנקודה שנראה כי הניבה את התועלת המרובה ביותר ואת התופעות השליליות המועטות ביותר.
לאחר ההחדרה, חוברה האלקטרודה למחולל פעימות מושתל. המחולל הופעל למשך תקופה של שלושה חודשים אצל שמונה מן המטופלים (טיפול פעיל) והושאר כבו אצל שמונת האחרים (טיפול דמה, או פלאצבו).

לאחר הפוגה של חודש, המתקן כובה אצל שמונת המטופלים שקיבלו בתחילה טיפול פעיל, והודלק אצל שמונת המטופלים שקיבלו בתחילה טיפול דמה.
גירוי מוח עמוק ופעיל הפחית את ציוני ה-Y-BOCS הממוצעים של המטופלים מ-30 ל-19 – נתון הממוקם היטב בטווח ה"מתון" של תסמיני OCD.

עם זאת, היו סיכונים. מטופל אחד סבל מדימום במוח שהותיר אותו משותק באצבעותיו. השיתוק השפיע על היד שהועסקה יותר בפעילויותיו הכפייתיות והדבר הגביר את החרדה שלו.
שני מטופלים אחרים לקו בזיהומים והחוקרים נאלצו להסיר את האלקטרודות שלהם. סך הכל, היו תופעות לוואי חמורות אצל 11 מתוך 17 המטופלים שקיבלו השתלות. (אחד המטופלים לקה בזיהום ונחוקרים נאלצו להסיר את האלקטרודה שלו עוד בטרם החל הטיפול עצמו).

מאלה ועמיתיו מציינים שהמטופלים קיבלו מינון נמוך של זרם חשמלי כדי לשמור על מידה פחותה ככל האפשר של תופעות לוואי. הדבר נעשה בכדי שהחוקרים לא יידעו אילו מטופלים מקבלים טיפול פעיל ואילו מקבלים טיפול דמה.
זרם חזק יותר היה עשוי להוכיח עצמו כיעיל יותר, אולם הוא היה גם גורם לתופעות לוואי מרובות יותר.

"גירוי של הגרעין התת-תלמי עשוי להפחית את התסמינים של מופעים קשים של הפרעה טורדנית-כפייתית, אולם טיפול זה מקושר לסיכון ניכר של תרחישים שליליים", כתבו מאלה ועמיתיו במסקנותיהם.