כלבת (Rabies)

ראשי

תאור

כלבת היא מחלה נגיפית שתסמיניה דומים לשפעת, אך התפתחותה בגוף עלולה להוביל למוות. וירוס הכלבת מועבר ברוק של בעל חיים נגוע והוא מסוגל להדביק את כל בעלי החיים שלהם דם חם, כולל בני אדם, ובעיקר שועלים, תנים, זאבים וזאבי ערבות. בעלי חיים אלה מדביקים את הכלבים המהווים את המקור העיקרי להדבקת בני אדם. בשנת 2017 נרשם המספר הגבוהה ביותר בשנים האחרונות - 74 חיות הנגועות בנגיף בישראל, כאשר מספר מקרי הכלבת בכלבים (משוטטים או כלבי בית) עלה גם הוא. בשנת 2018 נרשמו קצת פחות מקרי כלבת, 61 מקרים בישראל.

מקורו של הנגיף באפריקה ומשם הוא נדד לאסיה ולאירופה. הוא נפוץ כיום ברוב רובו של העולם, ומספר מדינות נחשבות למדינות נקיות מהנגיף כדוגמת האיים הבריטיים, אוסטרליה וניו-זילנד. 

מניסויים בבעלי חיים התברר שהנגיף מתפתח תחילה בתאי השריר שבאזור הנשיכה. התפתחות זו לרוב איטית ומותירה זמן לטיפול. מתאי השריר עובר הנגיף דרך צומת שריר-עצב לתאי העצבים ההיקפיים, משם דרך הגנגליונים של עמוד השדרה, ובהתקדמות מהירה למערכת העצבים המרכזית ולמוח. מהמוח עובר הנגיף דרך תאי העצב לרקמות אחרות בהיקף, בעיקר לבלוטות הרוק, שם הוא מתפתח ומתרבה לריכוזים גבוהים יחסית כדי למחזר הדבקה נוסף.

בעלים מנסה לתפוס כלב תוקפן החולה בכלבת

אצל בני אדם תקופת הדגירה של המחלה, התקופה שבה מתרבה הנגיף בתאי השריר, אינה קבועה ויכולה לנוע בין ימים ספורים עד לשנה-שנתיים. הגורמים הקובעים את אורכה של תקופה זו הם בעיקר מנת ההידבקות ומקום ההידבקות. ככל שמקום ההידבקות עשיר בעצבים וככל שהוא קרוב יותר למוח, תקופת הדגירה קצרה יותר.

טיפול אפשרי בתקופת הדגירה והוא מתבצע באמצעות מישלב של גמא-גלובולינים ספציפיים (Hyperimmune globulin) נגד חלבון G, עם תרכיב חיסון.

לואי פסטר היה הראשון שדיווח על טיפול יעיל שלאחר חשיפה לכלבת. הוא טיפל במחלה בשנת 1885 בעזרת תרכיב שהוכן מזן נגיף מקובע שגודל במוח של ארנבות. את התרכיבים המודרניים לחיסון, אשר ניתנים בהזרקה לתוך השריר, מכינים מזני נגיף הגדלים בתאים ממקור אנושי, בתרבית.


סימפטומים


התסמינים לכלבת בבני אדם מאוד מזכירים את אלו של שפעת וכוללים חולשה כללית או אי נוחות, חום, כאבי ראש או כאבים כלליים. כמו כן, יתכנו עקצוץ או תחושת צריבה באזור הנשיכה. לאחר מכן מופיעים חרדה או בלבול, הזיות, ובסוף מתפתח שיתוק בשריר הנשימה, בשלב זה המוות הוא בלתי נמנע.

תסמיני המחלה בבעלי חיים בעשרה הימים הראשונים להדבקה כוללים תחילה שינויים בהתנהגות (בעשרת הימים הראשונים להדבקה), כאשר בעל החיים יהפוך לידידותי במיוחד או פחדן במיוחד (בהתאם לדפוס ההתנהגות הקודם של החיה). במקרים רבים האישונים של בעל החיים הנגוע יהיו מורחבים, ותחל התנהגות של טירוף, ולבסוף מופיעים תסמינים כמו קצף מהפה, רתיעה ממים ושינויים בקול. ישנם מקרים בהם אין סימנים לפני המוות, ובמקרים אלו הדרך היחידה להוכיח הדבקה במחלה היא באמצעות נתיחה שלאחר המוות.

סיבות וגורמי סיכון

באמצעות נשיכה. תועדו גם מקרים של הידבקות דרך אירוסול (חלקיקים באטמוספירה) שהכיל נגיף במערות בהן שכנו עטלפים.

בישראל, האזורים בהם הכלבת שכיחה ביותר הם רמת הגולן, העמקים, הגליל המערבי וראש פינה. כמו כן, ישנה סכנה תמידית של העברה של המחלה על ידי בעלי חיים לאזורים אחרים בארץ.

החיות העיקריות הנושאות כלבת בארץ הן בראש וראשונה תנים, לאחר מכן חיות בקר, כלבים, ובשנת 2017 נמצאו שני חתולים וחיית צאן אחת שנדבקה במחלה.

במדינות שונות בעולם, בעלי חיים נוספים מעבירים את המחלה, ובהם עטלפי פירות וחרקים, דביבונים, בואשים, זאבי ערבות ונמיות.

תופעות נלוות וסיבוכים

מחלת הכלבת נחשבת לקטלנית ועלולה להוביל למוות ללא טיפול הולם ומידי בבני אדם. מאז קום המדינה, כשלושים איש נפטרו מהדבקה במחלת הכלבת בישראל. בעולם מתים כחמישים אלף איש מכלבת כל שנה, כאשר רובם נמצאים בהודו ובאפריקה.

במקרה של חשד לכלבת, יש לגשת מיד לקבלת טיפול. במידה וקיים חשד כי חיית המחמד חולה בכלבת, יש למנוע ממנה מגע עם בני אדם וחיות נוספות, ולקרוא לווטרינר. במקרה של חשד בחיה משוטטת, יש לפנות אל הווטרינר העירוני.

אבחון ובדיקות

אבחון ובדיקות

כיום לא קיימים אמצעים לאבחון הדבקה של בעל חיים בכלבת לפני הופעת התסמינים. במילים אחרות - אם מופיעים הסימנים המובהקים של כלבת, כמו סלידה ממים, האבחון הוא למעשה כבר בשלבים מתקדמים של המחלה.

כלבת בבני אדם, לעומת זאת, ניתן לאבחן על-ידי זיהוי הנגיף, הנוגדנים שלו או חומצות גרעין ברקמות נגועות כמו מוח, עור, שתן או רוק, הן באדם חי והן באדם מת.

מניעה וטיפול

טיפולים ותרופות

במידה וננשכים מבעל חיים שלא מכירים ושאינו מחוסן, תחילה יש לשטוף כמה שיותר מהר ובאופן יסודי את אזור הנשיכה במים זורמים ובסבון, כדי לנטרל את הרוק של בעל החיים הנושך. לאחר מכן יש לחטא את האזור ב-70% אלכוהול או בתמיסת יוד. אחרי הטיפול הראשוני, יש לפנות לבדיקה בלשכת הבריאות הקרובה ביותר, ובמידה והלשכה סגורה, יש לפנות לחדר המיון. במידה וישנו חשד להדבקה בכלבת, יינתנו ארבע זריקות של חיסון פעיל למניעת התפתחות המחלה. את הזריקה הראשונה יש לתת כמה שיותר מוקדם, ושלושת הזריקות הבאות יינתנו ביום השלישי, השביעי והארבע עשר לאחר הזריקה הראשונה.

בנוסף לחיסון הפעיל, ניתן חיסון סביל, המכיל בתוכו נוגדנים כנגד נגיף הכלבת.

במקביל לטיפול שניתן לאדם שננשך, החיה הנושכת מוכנסת להסגר ולמעקב של ווטרינר במשך עשרה ימים, בהם החיה אמורה להראות סימנים מחשידים לכלבת או מוות. במידה והחיה לא מתה או לא הראתה תסמינים של כלבת, ניתן להסיק כי החיה לא העבירה את המחלה בעת הנשיכה. במידה והחיה מתה בזמן הזה, ניתן לבצע נתיחה ולקבוע האם הייתה נגועה בנגיף.

מניעה

חיסון מניעתי לנגיף הכלבת ניתן דרך משרד הבריאות, ומטרתו היא עידוד ייצור של נוגדנים לנגיף הכלבת בגוף המחוסן, וזאת באמצעות החדרת נגיף מומת או מוחלש. החיסון הפעיל ניתן לאחר חשד לכלבת או כפעולת מניעה לווטרינרים ולאנשים שעובדים עם חיות. אחת לשנתיים יש לקבל מנת דחף או לבצע בדיקה של רמת נוגדנים במעבדת הכלבת במכון הווטרינרי.

כאשר מאמצים כלבים מאזורים נגועים, יש לתצפת על החייה לפחות שישים יום, ובזמן הזה גם לחסן ולסמן את החיה לפני העברתה לבעלים החדשים שלה.

בכדי למנוע הפצה של הנגיף, חלה חובה לחסן כלבים נגד כלבת בכל שנה. לגבי חתולים וחמוסים - קיימת רק המלצה ולא חובה של ממש.

בנוסף, אם רואים בעל חיים משוטט או חיית בר שנראית חשודה כנשאית של הנגיף, יש להודיע במידי לווטרינר העירוני ולהימנע ממגע עמה, וכמו כן למנוע מאנשים ובעלי חיים אחרים לבוא במגע אתה.






פורומים, 

זמנית לא ניתן לשאול שאלות בפורום זה.
הודעה
מחבר
תאריך/שעה



הצטרפו לאינדקס הרופאים!